hi88 new88 789bet 777PUB Даркнет alibaba66 1xbet 1xbet plinko Tigrinho Interwin

22/12/2025

ב׳ בטבת ה׳תשפ״ו

פסח והבית היהודי

בלה בלה בלה

עם ישראל הוא העם היחיד שאינו מתיירא מפני המוות, מפני שכבר בראשית התהוותו לעם הוא חיסן את עצמו מפניו. כל אותם חוליים וחולשות המתישים את כח קיומם של יתר העמים וגורמים למותם ולהסתלקותם מעל בימת ההיסטוריה – אין להם שליטה על ישראל. כבר בשעת לידתו התגבר עליהם, כאשר הבורא, חי העולמים, המחיה את הכל, אמר לו: "בדמייך חיי". עם אשר מתחילת בריאתו נידון במשפט העמים למיתה, קם לתחיה ונבחר להיות לעם הנצחי, אשר אינו פוחד ממוות.


מדי שנה, מתעוררים הזרעים הטמונים באדמה מתרדמת החורף, ורעננות חדשה זורמת בתוכם. הטבע מתנער לקראת תקומתו, ובעת ובעונה אחת חוגג גם עם ישראל-סמל תקומת האנושות, את חג תקומתו וגאולתו.


כל אשר נטע ה' בלב העם בשעת תקומתו, וכל הקניינים והערכים אשר חנן הבורא את העם באותם ימים קדומים, הם הרעיונות, השאיפות והייעודים, אשר לקראתם מתלהב העם מחדש בחג התקומה. תעודתו של ישראל להיות כעין אצבע אלוקים, להצביע תמיד לפני העמים על תפקידם האמיתי, שיכירו הכל בייעודם, עד לזמן המיוחל שבו תימלא הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים.


השם "פסח" – משמעותו שלווה בחצות הלילה, בלי כל פחד בבתיהם ובלבותיהם של ישראל. הם חיים בשלווה, למרות הסערות המתחוללות בחוץ. אין הם מתייראים בליל הגלות האפל. כי "ליל שימורים הוא לה'" (שמות י"ב, מ"ב) – ה' שומר על הנרדפים בלילה, גם כאשר הלילה אפל, ללא סהר וכוכב, גם אז ה' קרוב אליך ושומר עליך.


ה' הזהיר את פרעה מפני האשליה כי כסאו הרם מקנה לו את הזכות לשעבד את העם כאוות נפשו ולשלול ממנו כל זכות של קניין פרטי, של חיי משפחה ושל כבוד האדם בכלל. פרעה הרשה לעצמו להפריד בין איש לאשתו, להטביע את ילדיהם ביאור ולדכאם עד עפר. ולפתע פתאום, פרעה שומע כי עם עבדים זה, אשר היו הפקר בעיניו, אינו אלא "בני בכורי ישראל". "בני בכורי" – הבכור במשפחת האנושות, "ישראל" – שליח ההתגלות של גבורות ה' בעולם. לכן דרש ה' מפרעה מלך מצרים: "שלח את בני ויעבדוני" (שם ד', כ"ג).


אך פרעה לא שת לבו. על כן הוסיף ה' להזהירו ולהתרות בו. הפך את מימיו לדם, את עפרו לכינים, ושילח בו את עשר המכות, בעוד בני ישראל לא נפגעו כלל. כך למדו המצרים לדעת שכל הנבראים נשמעים ומצייתים לו: המים, הארץ, האוויר, צבא השמים וכל יתר תופעות הטבע אינם אלא שלוחיו עושי רצונו.


והנה, מתקיימת ההבטחה שהבטיח ה' לאברהם אבינו, אבי העבדים הללו: "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי" (בראשית ט"ו-י"ד). מצרים באו על עונשם ועם עבדים הפך לעם חופשי.


אם נתבונן בחוקת היסוד שחקק ה' כתנאי לקיומם של בני אדם עלי אדמות, ניווכח כיצד הפך את העבד לאדם היודע ומכיר את חירותו. הדבר נעשה בשבת הגדול, כאשר העבד עדיין היה עבד. אף על פי כן קרא להם ה' בנוכחות משעבדיהם, נתן להם רכוש, בית ומשפחה, ועורר בהם את רוח הצדק והאהבה.


כך יסד וכונן ה' את האומה הישראלית על ידי מעשה מצווה: "ויקחו להם איש שה לבית אבות". כאן באו לידי ביטוי רגשות האחריות והאהבה ההדדית. שניהם, גם האיש וגם שכנו, נותרים בני חורין ועצמאיים, מתוך הערכת האישיות של כל אחד.


זו היתה המתנה של שבת הגדול. בתוך ארבעה ימים למד האדם מישראל לראות את עצמו בן חורין. הוא אף למד לראות את עצמו כחלק בלתי נפרד מהעם, כענף באילן המשפחה הגדול. עם זאת למד להתחבר עם שכנו מתוך חיבה. וכל המסגרות הללו של משפחה ושכנות התלכדו והשתלבו כחוליות בשלשלת של אהבה.


והנה קרב ובא יום הארבעה עשר לחודש. כאן הצטרפו ייעודיו ההיסטוריים של כלל ישראל על מסגרותיהם המשפחתיות והחברתיות שנתהוו באורח חופשי. מכלול זה של משפחות וחוגי שכנים הפך והיה לעם.


בידו החזקה ובזרועו הנטויה נשא אותם ה' על כנפי נשרים. הוציאם מהשעבוד והעוני אל העתיד אשר בו ימצאו כולם את היסוד המשותף של חייהם בכל תקופות ההיסטוריה, ותעודתם תהיה לגלות לעולם כולו את זיו השכינה ואת דרכי הנועם שלה.


זהו רעיון ההתקדשות בחיי היחיד, הבית והמשפחה, הקהילה והעם. נקודת המוקד של חוקת האומה, אשר בה התפתחו וצמחו חיי העם וחירותו, לא היתה בבית המקדש. נקודת המוקד היתה דווקא בבית היהודי – "ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף" (שם ז'). במצרים שימשו המזוזות והמשקוף כמזבחות. המשקוף המסמל את הגג, קובע את מקום רכושו של האדם, המוגדר והמוגן מפני שלטון הטבע. המזוזות מסמלות את כתלי הבית וקובעות את הגבולות שבין אדם לשכנו.


אותה מדרגה גבוהה של קדושה, שאליה העלה קורבן הפסח את ישראל באותו ליל פסח במצרים, "היא שעמדה לאבותינו ולנו" (הגדה של פסח) והפכה לזכותנו הנצחית. היא אשר קיימה אותנו בכל סערות התקופות והנחילה לנו את ניצחוננו הסופי. את מקדשנו קיפחנו וכל מזבחותינו נהרסו, אבל נותר לנו הבית היהודי שנוסד בחצי הלילה של פסח מצרים, עם מכלול המידות הטובות: אהבה הדדית בין הורים לילדים, אהבת בני הזוג, שאיפה לחירות, לצדק ולאחווה.


מעתה, היה העם מובטח מפני המוות, אותו מוות המכחיד עמים וממלכות. אפילו כאשר איבד העם את עצמאותו המדינית, כאשר היו המזבח וההיכל לאפר, והעם גלה ונפוץ בין העמים – היה לו ביתו למקלט ומחסה. בחיק המשפחה מצא היהודי מקום נאות לנטוע את אוהלו, את הבית היהודי-בית ה' השוכן בתוך בני ישראל.

0 0 הצבעות
דירוג מאמר
הירשם
להודיע ​​על
guest
0 תגובות
הישן ביותר
החדש ביותר הכי הרבה הצבעות
תגובה מוטבעת
הצג את כל התגובות

אולי יעניין אותך גם.

אירועים באותו נושא.

פודקאסטים חמים.

עוד ממדור

אתר ישן.

חדש באתר.

חיפוש באתר.

בחר מרצה
מרצים
בחר נושא
נושאים
בחר סדרה
סדרות

סה"כ תוצאות: 11413

חיפוש ב-VOD.

0
אשמח לשמוע את חוות דעתכם, נא הגיבו.x
Hide picture