מידת החסד הינה תכונה המוטבעת בכל יהודי. אולם אין די בכך כדי להפוך את כל אחד מאיתנו לאיש חסד. כל תכונה מתכונות אנוש, כל עוד לא יצאה מהכח אל הפועל, נותרת חבויה בתוככי נפשו של האדם. פיתוחה של תכונת גמילות חסד מתאפשר רק על ידי 'תרגול' של מעשי חסד. 'תרגול' זה ניתן לבצעו בכל מקום בעולם. נתינת צדקה, סיוע לנזקקים וכדו' אינן פעולות המתמקדות במקום מסויים דוקא, אולם גם בתחום זה יש לארץ ישראל מעלה יתרה על פני שאר ארצות תבל.

ארץ ישראל מאפשרת ליושביה לגמול חסד בגוונים שאינם מצויים במקום אחר. ככל החקלאים בעולם, גם החקלאי הישראלי משקיע את כוחו ואונו בשדה ומצפה בלב הומה לדעת האמנם יזכה לקצור את פרי עמלו? כאשר הוא רואה שכרמו ושדותיו התברכו ביבול רב, לבו מתמלא שמחה וסיפוק. והנה, דווקא ברגעי אושר אלו מצווה עליו התורה לגמול חסד עם זולתו ולבוא לעזרת העניים. התורה אינה משביתה את שמחתו, אולם היא תובעת ממנו לשתף גם אחרים בשמחה זו – את אלו שלא נקפו אצבע ולא באו לעזרתו בעת שזרע בדמעה. כאשר הוא קוצר את יבולו, עליו להותיר מעט מיבול זה בקצה שדהו לעניים (מצות פאה). כמו כן, הוא אינו רשאי לשוב ולהרים שיבולת שנפלה ארצה בעת הקציר, שכן בשיבולים אלו זכו העניים (מצוות לקט). כאשר החקלאי מביא את יבולו לביתו, ומגיעים רגעי האושר להם ציפה זמן רב, התורה קוראת לו לזכור את אלו שאינם יכולים להנות כמוהו, ולהפריש עבורם תרומות ומעשרות. בעת שיא שמחתו, לאחר שקצר את יבולו ועמל על הכנת לחמו, שוב מדריכה אותו התורה לזכור את אלו שלא השיגו את אשר הוא השיג, ולהפריש להם מעיסתו (מצות חלה).

חסדים אלו שואפים אל פסגת החסד. היהודי נותן משלו גם כאשר אין הנזקק עומד לפניו. הוא דואג גם לעניים שהוא אינו מכירם, ויתכן שגם לא יפגוש בהם לעולם.

מצוות אלו מופיעות דווקא ברגעים העלולים להפוך את האדם לאנוכי, כתוצאה מהסיפוק העצמי שהוא חש בראותו ברכה בעמלו.