בנוהג שבעולם נכמרים רחמי אנוש על אדם מסכן וחסר אונים. כאשר הוא מתמוטט כליל ומצוי באפיסת כוחות מוחלטת, נזעקים רבים לעזרתו. ואמנם חלילה לזלזל בעזרה זו שתועלתה רבה ביותר, אולם התורה מלמדת אותנו להשתדל לעשות חסד בטרם יכרע אותו אדם תחת נטל מצוקתו. העזרה בשלב מוקדם חשובה מאוד וגם קלה יחסית. באותה שעה עדיין מסוגל הנצרך להשתקם בדרך קלה ומכובדת יותר, ועל ידי כך ניתן לחסוך ממנו עגמת נפש מרובה.
החסדים האנושיים מתעוררים בדרך כלל רק כאשר הנצרך מגיע אל עברי פי פחת. לעומת זאת, התורה מלמדת אותנו שכאשר אדם פלוני נתקל בקשיים בעסקיו, מצוה רבה לתמוך בו על ידי מתן הלוואות וכיו"ב, כדי שיוכל להמשיך להתפרנס בכבוד ולא להתמוטט. כך נחסוך ממנו גם את הבושה וגם את עגמת הנפש שבאכילת לחם חסד. מי שעומד בשעה קשה זו מן הצד וממתין עד שיקרסו עסקיו של הלה כליל, והוא ייאלץ לפשוט יד ולהתפרנס מן הצדקה, סימן שאלה גדול מרחף על מידת חסדו וטוב לבו.
מצות "והחזקת בו" מופיעה בתורה בלשון יחיד. התורה פונה אל כל אחד מישראל ומחייבת אותו במצוה זו, כאילו הוא היה יחיד בעולם. לא אחת ניתן לפגוש אנשים, שבראותם את הזולת מט ליפול, מתברכים בלבם לאמור, שאמנם מצוה גדולה היא לתמוך בו, אולם הרי הוא אינו "בן יחיד", והרבה אחים יש לו בעולמו של הקב"ה. גם אם הוא עצמו לא ייתן, מסתבר שאחרים יתנו לו. מבט זה סכנתו מרובה, שכן בצורת התייחסות זו עלול כל אחד לגלגל את המשימה על כתפי זולתו, והנזקק "נופל בין הכסאות" ונשאר קרח מכאן ומכאן. לכן, באה התורה ומזהירה: "כי ימוך אחיך" – עליך לראות כאילו אתה הוא אחיו היחיד ועליך מוטלת חובת הסיוע לו. במצב זה אין מקום להשתמט ולהטיל משימה זו על אחרים, שהרי כאשר האח נתון בצרה, נרתמים מיידית לסייע לו בכל היכולת האפשרית ללא חישובים מיותרים.