כשמגיע חודש אדר, קמה וניצבת לפני היהודי הוראה חד משמעית הקובעת: "משנכנס אדר מרבין בשמחה" (מסכת תענית כ"ט, א'). אך הבא לקיים צו זה עומד כמשתומם. להרבות בשמחה? כיצד מגיעים לכל זאת? הן זה בדיוק מה שחסר לנו ואנו תרים אחריו כל ימינו. כלום להיות שרוי בשמחה הוא ענין של מה בכך, עד שניתן לצוות עליו?
היסוד לשמחת חודש אדר נעוץ בעובדת היותו מועד קבוע משכבר הימים להתעוררות הנדיבות בעם, שהתבטאה בימי קדם בתרומת השקלים לצורכי המקדש. גורם זה טבע את חותם השמחה על החודש כולו לשעה ולדורות.
אולם כדרכם של ערכי רוח, אין להסתפק באותה מטבע שמורשה היא לנו מאבותינו. בחודש זה עלינו לחזור ולשנן לעצמנו את מצות הנדיבות ולהחדירה לתודעתנו באמצעות מעשים מתאימים. כך נוכל גם אנו להשתלב וליטול חלק בסגולתו הנפלאה של חודש זה שבכוחו להרבות שמחה ולהשרותה במעשה ידינו.
מועד שמחה זו מתחיל כבר מראש חודש. בזמן שבית המקדש היה קיים היו משמיעים ומכריזים בו על הבאת השקלים לצורך הקרבנות. ככל שהזמן חולף, גוברת השמחה עד שהיא מגיעה לשיאים של עומק בעיצומם של ימי הפורים. אמנם חייב אדם לשתות ולהתבשם עד דלא ידע, אך לא זו היא עיקר השמחה. השתיה נועדה רק לסלק את המפריעים הצדדיים לבל יעמדו בדרך לנטיעת השמחה בלבבות.
מה שמסוגל לגרום לשמחה הוא רק הנדיבות ורצון הלב לתת ולהעניק. כאשר האדם זוכה להיגמל מן הרדיפה אחר הישגים חומריים, הוא נטהר מחיידקי האנוכיות ונעשה שמח באמת, כאותם שעליהם נאמר: "איזהו עשיר? השמח בחלקו".
כל שמחה אחרת, ותהיה זו תוצאה של סיבה חומרית כלשהי, שטחית היא. לפיכך היא גם ארעית וחולפת. רק שמחת הנדיבות הנובעת ממעמקי הנפש, ראויה להיקרא שמחה באמת, ובאמצעותה, כל יישות האדם אומרת שמחה.