התיאור על היהודים, אשר הגיש המן למלך אחשורוש, לפני יותר מאלפיים שנה, כלום אינו אמיתי ונכון, גם בימינו אנו?
"ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים" (אסתר ג', ח'), למרות היותו מפוזר לחלקיקים קטנים מאד, זעיר פה וזעיר שם, מכל מקום הריהו מפורד בכל מקום ואינו מתבטל בהמון הרב אשר סביבו. הופעתו אינה נעלמת מהאופק בכל מקום באשר הוא. על אף היותו קטן ודל, הריהו שומר על אופיו המיוחד, גם בהיותו נתון בתוך מערבולת של עמים רבים המתפתחים במלוא זוהרם ושפע חילם.
כיצד ניתן להתבונן בתופעת הבידוד של פזורים אלו, מבלי להשתכנע כי היה להם עבר גדול ומפואר, אשר בו הם היו מאוחדים, ובאותם ימים הוטבע חותמם המיוחד במעמקי נפש כולם כאחד, אז גם עוצבה וחושלה דמותם העילאית עד אשר כל סערות הימים ומבחני האש אינם מסוגלים לטשטשו?
כלום יתכן לראות את פיזורם המשווע של המבודדים והמפוזרים הללו, מבלי להתחקות אחר עקבות החטאים, שבעיקבותם נשללה מהם האחדות?
האמנם יתכן לסקור את הווי החיים של העם המפוזר והמפורד הזה, מבלי להיזכר בדברי הימים של עברו, בחין ערכם הנשגב גם בהווה וביעודם לעתיד? כיצד אפשר לשקול תופעה היסטורית זו, מבלי שתופנה תשומת הלב אל הבורא, קורא הדורות מראש, אשר שיגר את העם הנבחר והסגולי הזה בנתיב הדורות, למען יצביע בפני כל העמים על האחד והמיוחד, אשר רק ביכולתו לשאת אל שמים את ידו ולומר: "חי אנכי לעולם".
לכל מקום שבא בגלותו, הכריז העם על אמונתו. דברי ימי ישראל רשומים כיום בכל גנזכי המדינות, בכל ארכיוני המלכים ובכל בתי משפחת האנושות.
ברם, האדם מישראל מחוייב לא רק לשאת ולהפיץ את זרעי הכרת הבורא. גם תפקיד נוסף הוטל עליו במסגרת שליחותו: להפיץ את ההכרה הנכונה של תפקיד האדם, חובתו ויעודו בכל מקום ועידן. כיצד ניתן להתעלם מהסגולה המיוחדת ששמרה עליו בכל תהפוכות הזמן, ממאגרי כוחותיו הרוחניים ומאומץ לבו? כיצד יתכן לעצום עין מן המעיין הנצחי אשר ממנו שואב העם בכל פעם מחדש את כח קיומו?
חוקי החיים והליכות הדת היחידים במינם, הם הם המפרידים וגורמים לבדלנות של עם זה מיתר העמים. אלמלי היה השוני מתבטא רק בהבדלי לאומיות, כי אז אין ספק שהמעצורים הללו נעלמים היו בהדרגה, ופותחים את הדרך בפני התבוללות. רק תורתו הקדושה, תורה מן השמים, היא המפרידה ומבודדת את העם הזה.
החוק היהודי שונה מכל החוקים שינוי מהותי. מוצאו של כל חוק נובע מהעם. ואילו בישראל הדבר להיפך: העם נובע כתוצאה מהחוק האלוקי, חוק התורה הוא העושה אותנו לעם. בכל אומה ולשון משמשים החוק והדת כאמצעים לפיתוח חיי הפרט והכלל, בעוד שאצל העם היהודי אין הפרט והכלל רואים תכלית כלשהי לעצמם כי אם בקיום החוק. בנוהג שבעולם, חוק ודת צריכים להסתגל לצרכי החברה ואישיה – ואילו בישראל מחוייב הפרט כמו הכלל להקריב את כל רגשותיו, שאיפותיו ומאווייו, על מזבח החוק. אצל העמים הוקצו לדת שטחים מיוחדים בזמן ובמקום, אשר בהם ורק בהם, ישלים האדם את חובת פולחנו הדתי, בעוד שהחיים עצמם מתפתחים תחת השפעתם של יסודות אחרים לגמרי. לא כן בישראל, העם התחנך מאז ומעולם לאחד את החוק והדת כיסוד אחד ובלעדי של החיים, כך שכל גווני הקיום וההתפתחות של האדם נישאים על כנפי הרעיון האלוקי, האחד והמיוחד.
חוקי העמים, כדוגמת דתם, אינם כי אם פרי דרגה שכלית מסויימת של טובי חכמיהם. משום כך שכיחים בהם תמורות וחילופין. ואילו אצלנו, היסוד הבלעדי של החיים ניתן לנו בשלמותו, אין אחריו לא שינוי ולא תמורה, לא קיצוץ ולא תוספת. צועדת היא בראש כל הזמנים, כדוגמה ומופת לחיים אידיאליים של הפרט והכלל כרצונו של רבון העולמים ומחולל האנושות. הם החיים אשר עם ישראל ועמו האנושות כולה צועדים לקראת הגשמתם המלאה.
כל הדתות תובעות מהאדם רק חלק קטן מעצמיותו. הדת היהודית, להבדיל באלף הבדלות, היא היחידה התובעת מהאדם את כל כולו, את כל חייו ומאודו. התורה עשתה את היהודי הפשוט לכהן ואת סוכתו הרעועה למקדש, את שולחנו למזבח ואת חייו לזבח קדשים. לדברו של נותן התורה שמורה הזכות והאפשרות הבלעדית לדבר ישר אף אל לבו של היחיד, עלוב החיים, הגלמוד מכל ולומר לו: "בכל המקום אשר אזכיר את שמי, אבוא אליך וברכתיך!"
רק בתורתו ימצא פשר לחידת הווייתו, השזורה כחוט השני בכל הופעותיו ההיסטוריות. דתו היא היוצרת את האפשרות, כי על אף אובדן אדמתו ועצמאותו, על אף חורבן מדינתו, מסוגל היהודי בכל הדורות לראות בכליון כל העמים והשלטונות, להאריך ימים יותר מהם ולפתח את תכונותיו ואופיו הנדירים.
אכן, צדק המן בן המדתא האגגי בהגדרתו אודות "עם מפוזר ומפורד", כי הינו דבק ב"דתיו השונות מכל עם" מתוך עקשנות נועזה ומרובה כל כך. ברם, האם משום כך צדק המן גם במסקנתו שהרהיב להסיק לאור עובדות אלו, לאמור: "ולמלך אין שווה להניחם"?
יש לקבוע כי המן לא צדק. עובדה היא, כי ה"מפוזרים והמפורדים" הללו הוכיחו במשך אלפי שנים את התועלת שהם מביאים לממלכת העמים. לא לשווא נצטוו ישראל בראשית ימי טלטולם בדרכי נוד: "ודרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה" (ירמיהו כ"ט, ז'). דוקא חוקי ישראל חינכו אותם לדרוש בשלומו של הציבור הנכרי ולראות בכך את שלומם הם. להצטרף למשימותיו הכלליות ולתמוך בכל דבר שיש ביכולתו לסייע לשגשוגו ופריחתו של קיבוץ אנושי זה.
מה רב חלקם של היהודים בקידמת האמנות והמדע. השמות היהודיים המצטיינים אף בהווה בשטחי האמנות, הספרות והמדע, ותופסים מקום בראש – היו בודאי מביאים את בני הדור לידי השתוממות לא מועטה.
אולם כל אותם נושאים שמנינו באקראי מתגמדים ונראים כאפסיים לעומת מאמציו של היהודי למעשי חמלה וחסד מופלאים, מבצעי עזרה הדדית כבירים, תמיכה רצינית במוסדות ציבור, שפע של עניני צדקה ומטרות סיוע למכביר, המקשטים ומפארים את חיינו. איה הציבור, המסוגל להתחרות בנו ולהתמודד עם העם היהודי בשטח זה, שתוכו רצוף אנושיות טהורה?
כלום אפשר להתעלם מרמתו המוסרית הנעלה, המציינת את חיי המשפחה הטהורים של בני עם מפוזר ומפורד זה? ראויים המה לשמש דוגמה ומופת לעולם הנאור כולו. האמנם יתכן לבטל במחי יד את משמעות הגבורה של התמסרות והקרבה עצמית לטובת ענינים נשגבים ולמען נכסי הרוח העילאיים של האנושות?
מה היה קורה אלמלא עשה אבינו הטוב שבשמים צדקה עם בניו ופיזרן בין האומות. אלמלא הועיד את הפיזור הזה דוקא כאמצעי היעיל ביותר לצורך קיומם, מכיון שעל ידי כך מנע את המלאך המשחית מלכלות בהם את חמתו בבת אחת ובמימד קיבוצי?
מלכות פרס היהירה הובסה והתמוטטה! ואף אותו גיבור יווני שביצע את מלאכת חורבן פרס, אף הוא קרס תחתיו והוכרע לאבדון מפני גאון עוזם של ה"מפוזרים" הללו! גם אחרי שסרדיוטי רומי, המשתוללים מתוך צמאון דמים שטני, השליכום לפני חיות טרף ונתנו אותם למשיסה, התקלסו בהם והציעו אותם למקח וממכר בשווקי העבדים, גם אחריהם הוסיפה רוחם של ה"מפוזרים" להתמודד במאבק איתנים מול רוחה של רומי, מאבק שהנחיל להם ניצחון אחרי ניצחון, ועוד ידם על העליונה עד עצם היום הזה.
קולו של יעקב והידיים ידי עשיו – הם המה הכוחות המתמודדים זה כבר אלפי שנים במאבק על ההגמוניה עלי אדמות. הברות בודדות מדבריו של יעקב אל מצפון האנושות, הגיגים מקוטעים גרידא, הפכו כבר לנכס משותף של האנושות כולה – ואף הם צורתם מעורפלת ותפיסתם עכורה. הד קולו הצלול של יעקב הפיל מכסאותיהם את אלילי רומי, אשר כנפי הנשר הרומי הגדול סוככו עליהם באברתם. כל שבריר מחשבה וניצוץ של הגיון שנתעורר מני אז ברוחו ובהלך מחשבתו של העולם, אשר פניו מועדות לעבר הפדות והישע הכלל עולמי, היה מקור צמיחתו ושורשיו על אדמתם הרוחנית של המפוזרים ומפורדים האלו.
אמנם בימיו של המן היו כל ערכי הרוח הישראליים נושא ללעג וקלס, ברם, מני אז פילסה לעצמה האמת נתיבות משלה אל לב האנושות והיא נחמתם ותקוותם.