בעבר, היה האדם אדון למתרחש בתוך ביתו. הוא ידע מה נכנס ומה יוצא, מי בא בשערי ביתו ולמי אין מאפשרים להיכנס. היתה אפשרות לביקורת על כל פרט ופרט. אדם היה יכול לקבוע לעצמו לאילו מסרים הוא מעונין שיחשפו ילדיו ולאילו לא. לפחות בתוך ביתו הוא היה יכול להיות בטוח שאכן כך הם פני הדברים.
הבית היה כחממה, ההורים יכלו לגדל את ילדיהם למידות טובות ולדרך ארץ, ולהיות בטוחים שהם אלו המשפיעים העיקריים על חייו של הילד. אל העולם שמסביב הוא לא נחשף, ובוודאי לא לחלקו הגרוע והנתעב. את מוריו של הילד הם בחרו בעצמם, בדקו היטב בציציותיהם של העומדים ללמדו ולהחכימו דעת ותבונה, שכן לא כל אחד ראוי להשפיע על נפשות רכות. הבית היה מוגן מהשפעותיו הרעות של העולם ומהנזק העלול לבוא על נפשו של הילד בחשיפה בלתי נכונה למסרים בלתי רצויים.
האם החממה נשמרה, או שעברנו היום בעל כורחנו לשיטת גידול אחרת…?
סביר להניח, שברבים מן הבתים מושג החממה קשור רק לפרחים, לעגבניות או לתות שדה. אך בכל הקשור לגידול ילדים קשה למצוא זכר לאותן יריעות פלסטיק המגנות על הפרח מנזקי הגשם והקור.
כבר מגיל אפס יושב הילד מול מסך מרצד ומוחא כפים לקול שירתה של גננת מזדמנת, שלא בטוח כלל שההורה היה מעוניין לשלוח את ילדו ללמוד בגן שלה. אבל היא על המסך. על המסך זה בסדר.
העולם הטכנולוגי הכניס לתוך ביתו של האדם את כל העולם כולו על הטוב שבו, ובעיקר על הרע. לפתע האדם נוכח שכל מה שהיה בעבר מחוץ לתחום, רחוק מהבית, רחוק מהעין, רחוק מהלב, נעשה פתאום קרוב כל כך, נגיש, זמין ומאיים.
הטכנולוגיה הפכה את ביתו של האדם לרשות הרבים, למקום שבו יש דריסת רגל לכל אחד. כל מי שרוצה יכול לבוא ולהשפיע, הוא רק צריך לרצד על המסך.
האדם מוצא את ילדיו נתונים להשפעתם של אלה שהוא לא היה מאפשר להכניסם לביתו, אפילו לא לכוס קפה. אילו היה פוגש אותם ברחוב, יתכן שהיה עובר לצידו השני, ובלבד שלא להיתקל בהם, אך כעת הם אצלו בתוך הבית, עמוק בפנים, בתוך נפשם של ילדיו.
אם מדברים על "בעית הדור" – זוהי הבעיה.
כדי שלא נגרום עוול לילדינו, אנו חייבים להודות בפה מלא, בלחש או בקול, כי הבעיה היא לא רק של ילדינו אלא גם שלנו, אולי בעיקר שלנו. אנחנו איננו יודעים כיצד להתמודד עם ההשפעה הסביבתית הבלתי ניתנת לשליטה.
לעתים, ההורה נהנה כל כך מהשקט המיידי שהוא זוכה לו בזכות הישיבה של הילד מול המסך המרצד, עד שנוח לו לשכוח מהנזק האיטי והמתמשך הנגרם לילדו כתוצאה מכך. הדבר זה מביא לזלזול בהתייחסות הרצינית הנדרשת לנושא כולו.
למעשה, בכל מקום שיש חשש, ולו הקל ביותר, של נפילה גשמית ורוחנית, יש לבנות מקדם ביטחון ולהימנע ממגע עם הסכנה. בניגוד לגישה הפלורליסטית האומרת: חסן את ילדיך ותן להם להיחשף לעולם הרחב על שלל הפיתויים שבו, התורה אומרת: חסן את ילדיך ותן להם יציבות מבפנים. בשום אופן אל תחשוף אותם לדברים שעלולים לפתותם ולהפילם.
יש לחנך בצורה כזו, שגם אם חלילה ייחשף הילד לדברים שהתורה סולדת מהם, יהיה בידו כוח ועוז לסובב את ראשו ולא להתפתות. עם זאת, יש להישמר מכל משמר מלהגיע למצב שכזה, חלילה.
בדיוק כפי שלא יעלה על דעתו של שום הורה בעל חוש אחריות מינימלי לאפשר לבנו לטפס על גג בניין חסר מעקה, גם לאחר שצייד אותו באלף אזהרות כי הגג חסר מעקה. כי מי יודע, אולי הוא לא ישים לב? אולי הוא יתקרב יותר מדי? ואולי יהיה נדמה לו שהוא שומר מרחק מספיק? ו…
באותו אופן בדיוק לא יעלה על הדעת לחשוף את ילדנו לסכנות רוחניות מכל סוג שהוא ולסמוך על חוסנו. החושף את בנו לסכנות רוחניות מתוך תחושה של: "לי זה לא יקרה", עלול לגלות שהוא טועה, ובגדול. הוא לא יוכל לומר שהוא היה הורה אחראי.
