יש להדגיש, שאין מדובר בעיצוב התנהגות אלא בעיצוב אישיות. עיצוב התנהגות אינו חינוך אלא אילוף. נסביר את הדברים:
כאשר הילד קטן, ההורים נותנים לו סוכריה ומבקשים ממנו לברך. קודם כל הם מלטפים אותו כדי לתת לו מיד תחושה טובה ולעודד אותו לברך (זהו אילוף). לאחר מכן הם מחנכים אותו ומסבירים לו את חשיבות הברכה. באמצעות ההסבר, ההורים מפנימים בלב הילד ערך פנימי שיתן לו סיפוק. זהו תהליך הנעשה בהדרגה. ככל שהילד גדל, אנו מפחיתים את מינון האילוף (פרסים) ומגבירים את מינון החינוך. אם נעודד את הילד רק באמצעות פרסים, ללא הסברים, הילד יוצר תלות בפרסים והתנהגותו תהיה מותנית תמיד בפרסים או להיפך, בעונשים שיקבל. במקום ילד עצמאי הוא יהיה ילד תלותי, התלוי בתגובות החברה שאליה הוא משתייך. לעומת זאת, ההסברה מפנימה בו ערכים מוצקים שבעזרתם הוא יוכל להחליט בעצמו מה נכון לעשות, ללא שום תלות בחברה.
במערכת היחסים עם ילדינו, השגת המטרה היא תהליך, אין קיצורי דרך. אם מבקשים קיצור דרך, ניתן להסתדר עם מערכת עונשים או פרסים, ואפילו להגיע לתוצאות מרשימות, שכן הילדים יהיו צייתנים, כנועים וממושמעים, אך בסופו של דבר, ההצלחה מוגבלת! טכניקה זו אינה מפתחת בילדים ערכי יסוד כמו סבלנות, בחירה או שליטה עצמית. הם יהיו ממוקדים בגמול או בעונש, וחשיבתם לא תתפתח מעבר לכך. את מקומה של ההצלחה הרגעית תתפוס אישיות רדודה וחסרה.
נוח מאוד להזניח את החינוך, את הבנייה ואת האמון, ולהשיג תוצאות מיידיות. אולם מה קורה בינתיים לילד? האם בדרך של תוצאות מיידיות – פרסים או ענישה – הוא למד משהו על תחושת אחריות? על משמעת עצמית או על בחירה? ומה יהיה כשיתבגר?
סבלנות היא מילת המפתח בחינוך. טעות היא להתמקד בתוצאות מיידיות ולשכוח את ההשפעה לטווח הארוך. יתכן שבדרך זו נמנע כעס ונשליט סדר ומשמעת בבית. אולם יהיו אלו ניצחונות בטווח הקצר – 'נצחון בקרב, הפסד במערכה'. ותוך כדי כך נהרוס את אפשרות חינוכם האמיתי של ילדינו בעתיד ואת בריאות נפשם. יתרה מזאת, שיטה זו מחלישה את המשתמשים בה, משום שהיא יוצרת תלות באמצעים חיצוניים להשגת מטרות. הקשר שבין ההורים לילדיהם הופך להיות תועלתי ולא חינוכי.
בכל חינוך, מעצם מהותו, יש מעט מן האילוף, בעיקר בגיל הרך. משניהם גם יחד יפיק הילד תועלת. אך היחס ביניהם צריך להיות כזה, שמשקל החינוך (עיצוב האישיות) יעלה על משקל האילוף (עיצוב ההתנהגות). הגישה התועלתית מאלפת את האדם לחיות את חייו כסוחר ממולח, בעוד הגישה החינוכית מכוונת אותו לבנות דמות של אדם מוסרי, בעל יכולת שיפוט והבחנה בין טוב לרע.
