דינה מביטה בשעון: אוי ואבוי שבע וחצי!
היא ניגשת לדני הישן, מכורבל תחת השמיכה, ומנסה להעירו:
– דני, שבע וחצי, קום!
– אני לא רוצה לקום!
– דני, כל יום אותו סיפור! מה יהיה הסוף?
– אני לא רוצה ללכת לבית הספר!
– דני, עוד חמש דקות ודי.
– (לאחר חמש דקות) דני, מאוחר, אתה חייב לקום!
– אני לא רוצה ללכת. אני לא הולך!
– דני, זה לא יתכן! כל יום אותו סיפור. אתה חייב ללכת!
– אני לא מוכן. הם צועקים עלי, הם מרביצים לי…
– דני, יהיה בסדר. אני אומרת לך! דני, כבר עשרה לשמונה!
– אבל הם מבזים ומשפילים אותי! אני לא הולך יותר לבית הספר הזה!
– דני, חמישה לשמונה! אתה לא מבין?
– את לא מבינה! אני לא יכול להיות במקום הזה יותר! זורקים עלי קליפות של בננות! יורקים עלי!
– אבל דני, אתה המנהל!!! קצת אחריות!!!
מטרת קטע זה להפנות את האצבע אלינו ההורים והמחנכים (והמנהלים), ולהחזיר לעצמנו את הדימוי הנכון ואת מקומנו הראוי. נסביר את הדברים:
הורים רבים מתלוננים על שחיקת הסמכות. מילה של הורה שבעבר היתה קודש, איבדה זה מכבר את משמעותה ואת המחויבות כלפיה. הורה יכול לדבר ולדבר, ועוד פעם לדבר, והדברים נופלים על אוזניים ערלות. הסמכות שוב אינה קיימת.
מה קרה?
ניתן לשמוע דעות רבות בנוסח: "ירידת הדורות", הילדים של היום הם אינם הילדים של פעם", "הטכנולוגיה", "ההיי-טק", ה"מחשבים".
הכול נכון, ללא ספק. לכל הדברים הללו יש השלכות, כל דבר מצריך בדיקה מחודשת, יש להתאים את הדרך החינוכית למצבו של הדור. אולם במקום להסתכל ללא הרף במה שמסביב, אפשר מדי פעם להוריד את המשקפיים ולהתבונן אל תוך עצמנו. אל השחיקה שנוצרה אצלנו המחנכים, אל מה שהושפענו אנו מ"ירידת הדורות". אנו עלולים לגלות שאי שם שכחנו שיש לנו סמכות, שאנו ההורים והם הילדים, שתפקידנו לחנך.
אי ההכרה בסמכותנו שלה אנו ראויים במלוא הזכות, מונעת מאיתנו לדרוש זאת מילדינו.
הכרה נכונה במעמדנו כמחנכים, כאחראים לנשמות הטהורות שהופקדו בידינו לחנכם, להנחותם ולגדלם בדרך טובה וישרה, תיתן לנו את הכוח והסמכות לדרוש את טובתם, וגם לקבל זאת.