יום אחד נתנו תושבי העיר לאחד מאנשיה צרור כסף ופקדו עליו לצאת לעולם הגדול ולרכוש מכשיר משוכלל שיוכלו להפיק ממנו תועלת. יצא האיש לדרכו ועבר על פני ארצות וימים.
עוד בהיותו במרחק רב מהעיר, הבחין בעשן רב המיתמר ועולה ממנה. כאשר התקרב, הבחין שעל החומה עומד אדם ותוקע בחצוצרה. ככל שהמשיך האיש להריע, הלך העשן ונמוג.
מיד גמלה בלבו ההחלטה להכנס לעיר ולחפש את בעל החצוצרה ולקנותה ממנו בכל מחיר. ואמנם, כך עשה, כאשר איתר את האיש, ביקש לקנות ממנו את החצוצרה המכבה דליקות. לאחר משא ומתן קצר עלה בידו לרכוש את ה"אוצר היקר".
כאשר שב האיש לעיירה וסיפר לכולם שעלה בידו להשיג מכשיר משוכלל וחשוב לכיבוי שריפות, שמחו כל בני העיירה. יום אחד פרצה דליקה בעיירה, ובמקום להתגייס למלאכת הכיבוי, הלכו כולם אל בית בעל החצוצרה כדי לזון את עיניהם במחזה הנפלא של כיבוי השריפה על ידי החצוצרה. עמד האיש בפתח ביתו והחל לתקוע. בינתיים גדלה האש והתפשטה לכל עבר. אך כולם נשארו לעמוד ליד התוקע, בציפיה לראות כיצד תכבה החצוצרה את האש.
עבר שם עובר אורח ופנה אליהם בחרדה: "הלא האש אוכלת את בתיכם, מדוע אינכם חשים לכבותה?" אמרו לו: "אל דאגה, יש ברשותנו חצוצרה, אשר בתוך זמן קצר תכבה את האש". אמר להם האיש: "התקיעה מעוררת את הציבור ומזרזת אותו לצאת מהבתים ולהחלץ חושים למלאכת הכיבוי. שהרי לולא התקיעה היו נשארים איש איש בעיסוקיו ודבר הדליקה לא היה נודע להם, וממילא לא היו טורחים בכיבויה. אולם מי שסבור שבכוח התקיעה עצמה לכבות את האש, הוא שוטה ודברי הבל הוא דובר!"
כאשר שומעים את קול השופר, נזכרים שראש השנה קרב ובא, ויש לנצל את הימים למעשים טובים. רק אז תשיג תקיעת השופר את מטרתה.