אחד מאנשי סודו של המלך הואשם בבגידה והושלך לכלא עד למשפטו. הדבר הפך לשיחת היום. הכול ציפו לגזר הדין.
ככל שקרב זמן המשפט, קשה היה למלך לשאת בצערו הרב של הנאשם ועז היה חפצו להצילו. אולם איך יעלה על הדעת שהמלך, יתעלם מן החוק ויחון את האיש. גם הבוגד, הבין שאפילו אם ירצה המלך לסלוח לו, אין הדבר באפשרותו. לכן הלך ושקע בהרהורים נוגים על הצפוי לו. עם זאת, התעוררו במצפונו רגשי צער וחרטה על המעשים הרעים שעשה. המחשבות שהתרוצצו בין הדאגה מהעונש החמור לבין חרטה על מה שעשה, הטרידוהו ומילאוהו צער עמוק מהול בפחד ובדאגה, עד שהגיע לסף ייאוש ולחוסר תקווה.
המלך, אשר החרטה על העבר ויראת העונש הגיעו לאזניו, התמלא רחמים על ידידו הבוגד, והחליט להצילו מן הדין. בוקר אחד שמע הנאשם קולות מוזרים אשר בקעו מתוך האדמה שמתחת לתאו בבית הכלא. בעודו נבהל ומשתומם, חש כי הקרקע נשמטת מתחת לרגליו. לפתע הבחין כי ברצפת התא נפער חור גדול, ומתוכו יצאה דמות מאובקת שקשה היה לזהותה. כאשר היטיב להתבונן, ראה, לתדהמתו, שזהו המלך בכבודו ובעצמו. המלך נעמד בפתח הבור, הושיט את זרועותיו לעבר האסיר וקרא לו להמלט עמו דרך המנהרה שחפר במו ידיו. בהתרגשות עצומה ובשמחה אין קץ רץ הבוגד אל ידידו המלך, ויחדיו זחלו במנהרה לעבר החופש.
בהיותם במעבה המנהרה האפלה, אמר המלך לידידו: "כאשר נודע לי שהנך מתחרט על מעשיך ושעז חפצך לחזור למוטב, גמרתי אומר להצילך. אך בתוקף מעמדי לא יכולתי בשום אופן לוותר על עריכת משפט צדק נגדך. בכל יום הייתי נועל את עצמי בחדר שבו עומד כסא המלכות, מסיט את הכסא ממקומו וחופר מתחתיו עד הגיעי אליך.
מצד הדין אין מקום לסלוח למי שחטא, למרות זאת, ברחמיו הגדולים מקבל הקב"ה את השבים אליו בתשובה ואף מורה להם את הדרך לשוב.