על שפת הים עמד נער בודד, כשהוא מחזיק דגל בידו. עיניו היו נשואות לעבר הים. במרחק שיחקו בשובבות נערים, אך הוא לא שם את לבו אליהם וכל העת הביט לכיוון הים הפתוח. קרב אליו אדם אחד ושאלו: "מדוע אינך מצטרף אל חבריך המשחקים?"
השיב הנער, "אני ממתין לאניה העתידה לעבור כאן. כאשר תגיע האניה, אניף את הדגל שבידי, ורב החובל ישיב לי בנפנוף דגלו".
חייך האיש ואמר: "כיצד הינך מעלה על דעתך דבר כזה? הרי אין ביכולתן של האניות להתקרב כלל אל החוף! אין כל טעם שתמתין לה. רב החובל בוודאי לא יבחין בך, ובוודאי לא יגיב להנפת הדגל שלך. לך, איפוא, לשחק עם חבריך".
השיב הילד בלהט: "אני מצפה בקוצר רוח לרגע שאוכל להניף את הדגל שבידי, ובטוחני, שרב החובל ישיב לי בהנפת דגל".
"דבריך מגוחכים", אמר האיש, "מסופקני אם יש ביכולתו לראותך ממרחק כה רב. אינני יכול להעלות על דעתי סיבה כלשהי שתגרום לו להסתכל אל החוף".
"ברור לי", אמר הנער בעקשנות, "שלא זו בלבד שהוא יחפש אותי, אלא שכאשר יבחין בי מניף דגל הוא ישמח מאד. שכן ידע הוא שהדגל המתנפנף הוא ביטוי לגעגועי אליו. כביטוי לשמחתו ולאהבתו, גם הוא ינופף לי בדגלו", הוסיף הילד בביטחון רב.
"כיצד הנך בטוח כל כך בדבריך?" התפלא האיש.
הילד הביט בעיני האיש התמה, וכשבת צחוק על פניו אמר בפשטות: "מפני שרב החובל הוא אבי".
הבורא מצפה לנו בכל השנה, ובמיוחד בימי אלול. כאשר הוא יראה אצלנו ביטוי געגועים ורצון להתקרב אליו, הוא יקרב את עצמו אלינו למרות גודלו ותפארתו.