שני מוכסים החזיקו שני בתי מזיגה בשני מבואותיו של הכפר. לדאבונם, הייתה פרנסתם מצומצמת ולא עלה בידם לחסוך את דמי השכירות. התרה בהם הפריץ שוב ושוב, עד שפקעה סבלנותו. יום אחד הופיעו משרתיו, אסרו את שני המוכסים ואת בני משפחותיהם והשליכום אל בור הכלא.
פנה אחד מהם אל השומרים ואמר: "הוליכוני אל הפריץ".
הביאוהו לפניו, והוא פתח וטען: "מה ייתן ומה יוסיף לך אם אנמק בבור הכלא? הריני מוכן לשרתך ואת שכרי תקזז מדמי חובי!"
הפריץ הטיל על המוכס לנהל את ספרי האחוזה למשך שנה שלמה. אשתו תחלוב את פרותיו ובניו ירעו את עדריו. אם כה יעשה, ימחל לו את חובו.
שאלו חברו: "מה נעשה בדינך, כיצד הצלחת להחלץ?"
סיפר לו הלה את מה שהציע לפריץ.
"ואתה הסכמת לכך?" קרא החבר, "לעבוד עבודת עבד ולשעבד את רעייתך ואת בניך למשך שנה תמימה?"
"כלום הייתה בידי ברירה?" ענה.
החבר התייצב אף הוא לפני הפריץ, ואמר: "מה יתן ומה יוסיף לך אם אנמק בבור הכלא? שלח אותי ואת משפחתי לחופשי, ותאפשר לנו לשוב ולמכור בבית המזיגה. עתה, לאחר שטעמנו טעמה של ישיבה בבור הכלא, נתאמץ שבעתיים, בכל כוחנו נחסוך את דמי חובנו הן עבור השנים שחלפו והן עבור השכירות של השנה הנוכחית. והיה אם לא אעמוד בדיבורי, הן תמיד תוכל לשוב ולהשליכני אל הבור!"
הפריץ הסכים והחוכר שב אל בית המזיגה.
עברו חודש וחודשיים, חצי שנה נקפה, וכבר כמעט שנה שלמה. המוכס האחד עובד עבודת עבד, והשני מוכר בבית המזיגה ומרוויח כמימים ימימה רק עבור לחם לאכול ובגד ללבוש, אבל אינו מצליח לחסוך מאומה לתשלום חובו.
יום אחד נפגשו שני החוכרים.
אמר האחד לחברו: "אני מקנא בך, שאתה שוהה בבית המזיגה כאדון בממלכתו, מוכר ומרוויח, בעוד אני עמל ללא תמורה!"
נאנח השני וקרא: "המקנא אתה בי? הלא אתה הוא המאושר! אמנם עברה עליך שנה קשה. אבל בכל יום שעובר אתה נפטר מחלק נוסף מחובך. בסוף השנה תזקוף את קומתך. ואילו אני, הרי בכל יום נוסף חוב על חובי. בסוף השנה הן אתבע לשלם בעבור הכול, בעבור השנים שחלפו, וגם עבור שנה זו!"
אשתקד באנו ליום הדין פנינו לבורא עולם: "אמת, שאנו חייבים כה הרבה. אבל תן לנו שנה נוספת של חיים, של שובע ושל שלום, ואנו נתאמץ, ובשנה הזאת נשלם עבור הכול".
כלום עמדנו בהבטחתנו? באילו פנים נתייצב השנה שוב ונחזור על אותה בקשה?