נוסעים הפליגו בספינה ועברו אורחות ימים. לפתע התחוללה סערה עזה. הגלים היו גבוהים כהרים, וביניהם נפערו תהומות אפלים. הספינה עלתה שמים ירדה תהומות והסתחררה כקליפת אגוז. הסערה הנוראה קרעה את המפרשים, תלשה את התורן ושברה את הגה הספינה. כשוך הסערה, נסחפה הספינה ללא כיוון וללא מטרה, ללא שליטה וללא הכוונה. נוסעיה, שהודו לה' על הצלת חייהם, ידעו שהם צפויים למיתה נוראה בצמא. בלב רוגש ומלא חשש ייחלו והתפללו להצלתם.
לפתע, במרחק, נראתה אניה! "ניצלנו", קראו הנוסעים הנרגשים, "אם רק ישימו לב אלינו, ניצלנו!" במרץ מחודש נפנו להסב אליהם את תשומת לב האניה, בטרם תעלם במרחבי הים. הם צפרו בצופר בקול תרועה רמה, צפרו בלא חשך. הספינה הרחוקה שינתה את כיוון נסיעתה ופנתה לעברם! בעוד שעה קלה יהיו על סיפונה, ישתו לרוויה ויגיעו לחוף מבטחים!
אך הנה התרגשה ובאה צרה חדשה: אט אט הזדחל ערפל וכיסה את האיזור. דומה היה שהם טובעים בענן. הספינה המצילה תגשש באפלה, ומשלא תמצאם – תפליג לדרכה.
מיהרו הנוסעים והדליקו את הזרקור שבירכתי הספינה, שיבקיע בעד ענן הערפל, יאיר מבעד למסך האטום ויורה על מקומם, יבטיח את הצלתם.
לאחר הימים הנוראים של השנה שעברה, הפלגנו לעבר השנה החדשה, כשאנו יודעים את דרכנו, את הכיוון ואת היעד. נחושים בדעתנו לצעוד בדרכנו החדשה ולמלא אחר ההבטחות שהבטחנו בימי הדין. אבל סערת העתים, התאוות, הלחץ והדחק הסיטו אותנו מנתיבנו, השמיטו את ההגה מידינו וגררו אותנו ללא תכלית, אובדים ואבודים.