פעם היה איש קמצן שמעולם לא פרס מלחמו לדל. ביום בו הצליח לחסוך מחצית הפרוטה, לא היה מאושר ממנו. והיה אם הצליח לחסוך פרוטה שלמה, הייתה זו סיבה למסיבה, אלא שהמסיבה לא התקיימה מטעמי חיסכון…
מוחו היה עסוק בקדחנות בחיפוש דרכים להגדלת ההכנסות, ומאידך, במציאת דרכים לחיסכון בהוצאות. בגדיו היו מרופטים ומגובבים טלאי על גבי טלאי, נעליו היו מחוררות. מזונו היה מורכב מלחם ומים בלבד. נדמה היה כי אין עוד מקום שניתן לחסוך ועדיין לא נחסך, הקמצנות שלטה בכל פינה. היכן עוד אפשר לקמוץ?!
הקמצן בקמצנותו הגיע לרמה מקצועית גבוהה ביותר… בחישוב שערך גילה, כי עדיין הוא יכול לחסוך: אוכל הוא בכל יום לחם – ארבע פרוסות בבוקר וארבע פרוסות בערב, סך הכל בכל שבוע, שלוש ככרות לחם ששוויים הכספי רובל וחצי. אם יאכל מעתה רק שלוש פרוסות בכל ארוחה, הרי שיחסוך בכל שבוע כמעט חצי רובל, במשך חודש – שני רובלים, ובמשך שנה – עשרים וארבעה רובלים, סכום שלא ניתן לזלזל בו.
שמח הקבצן על הרעיון והחל ליישם אותו הלכה למעשה.
עברו חודשים מספר, וקופת החיסכון התעשרה בכמה רובלים נוספים. עתה התגבר תאבונו של הקבצן לכסף, כמובן! ובלבו גמלה ההחלטה לחסוך עוד כמה רובלים. החל מהיום, כך החליט, יסתפק בשתי פרוסות בלבד בכל ארוחה, וכך יגדל החיסכון בעוד מחצית הרובל לשבוע.
אמנם, בטנו קרקרה מעט ושידרה אותות מצוקה, אולם רגשות השמחה על הקופה התופחת גברו על רגשות הבטן. חלפה תקופה, וארוחתו היתה מורכבת מפרוסה אחת בלבד… כך עלה החיסכון לכדי מחצית רובל נוספת.
גופו הלך וכחש, בגדיו הבלואים נראו מרוטים עוד יותר, והוא נראה כקולב מהלך. רגליו דמו לשני מקלוני הליכה דקיקים, ואצבעותיו כגפרורים. פניו הכחושות בלטו ברזונן, אולם העיניים המאירות משמחה בלטו יותר מכל. דומה היה לאדם המאושר בתבל לנוכח הצלחתו בתכנית החיסכון.
לא איש כמוהו ישקוט על שמריו. קופת החיסכון זכתה בעוד פרוטות מספר כשהחל מסתפק במחצית הפרוסה בלבד. רגליו הדקיקות בקושי נשאו את גופו שלא היה עתה יותר מעור ועצמות, אולם הוא התהלך מלא אושר. עד ש…
עד שבאחד הימים, בעודו מהלך ברחובה של עיר, קרס תחתיו והתעלף. רופא שהוזעק למקום מיהר לקבוע את שהיה ידוע לכל – האיש סובל מתת תזונה באופן קיצוני ביותר.
הקמצן התעורר ומצא את עצמו שוכב על מיטת בית חולים מוקף בצינורות שונים ומשונים. הוא הבין כי כל אלה אינם ניתנים בחינם. הרופא שהגיע למקום לחש לאוזנו כי אם ברצונו להמשיך לחיות, עליו לעבור טיפול מיוחד.
"ומה מחירו של הטיפול?" מיהר הקמצן לשאול.
"ארבע מאות רובלים!" השיב הרופא, מביט בתדהמה באיש שהתעלף מולו.
לחינם עמל האיש! לשווא התייגע! אותה דבקות שלא במקומה, החטיאה את המטרה.
את דבקותינו במטרה, את דרכנו להשגת הישגים, נעשה במקומות בהם ניתן להפיק רווחים.