בעולם הגדול מקובל למדוד את האנשים לפי הישגיהם. במבט השמיימי האדם נמדד לפי מאמציו והשקעתו שהשקיע בסולם העליה. מסיבה זו ערכם של בעלי התשובה גבוה מאד.

בני האדם נולדים שונים זה מזה. יש בהם מרובי כשרונות ומעוטי כשרונות, בעלי נפש יציבה ובעלי נפש חלשה, האחד בא ממשפחה טובה וחזקה ואילו רעהו ממשפחה חלשה, האחד בריא ומישנהו חולני, האחד בעל מעוף ויוזמה ואילו רעהו צועד בשולי הדרכים. שמא תאמר: אין צדק בעולם? על כך השיבו חז"ל: "אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון לבו לשמים". משמעות הדברים היא שערכו של האדם אינו נמדד על פי הישגיו, אלא לפי ניצול כוחותיו.

החברה מכבדת ומעריכה את האדם לפי מידת הצלחתו ולפי יכולתו לעלות בשלבי סולם הכוח, ההשפעה, העושר והחכמה. אולם האמת היא, שהאדם זכאי להערכה רק בהתאם לטוהר לבו ולמאמץ שהוא משקיע. זוהי אמת המידה שעל פיה מוקיר א-לקים את האדם, ועל פיה הוא משלם לו בעולם הגמול. בהתאם לכך, לדוגמה, אדם הנולד בתנאים שאפשרו לו להגיע בקלות ל"דרגה שמונה" מבחינה ערכית-דתית, ובמאמציו הגיע ל"דרגה תשע", ולעומתו אדם אחר נולד בתנאים שאפשרו לו להגיע בקלות רק ל"דרגה חמש", אך במאמציו הגיע ל"דרגה שמונה" – האחרון יזכה בעולם הבא בשכר רב יותר מאשר הראשון. שכן זה האחרון התקדם שלושה שלבים מעל לכוחותיו הרגילים, ואילו חברו התקדם שלב אחד בלבד. רעיון זה כלול בדברי המשנה האחרונה בפרק ה' במסכת אבות: "לפום צערא אגרא" – כלומר, בהתאם לגודל הצער והעמל שהושקעו בהשגת ההישגים, כך הוא גם גודל השכר.

בתלמוד מופיעה השאלה: מי גדול ממי, בעלי התשובה או הצדיקים? צדיק הוא אדם שלם במעשיו הטובים, אולם כדי להגיע לדרגה זו הוא לא נזקק למאמץ גדול ביותר, משפחתו העניקה לו יסודות איתנים, ואלקים חנן אותו בלב ישר וטוב. לעומתו, בעל תשובה – יסודותיו היו רעועים, יצרו היה חזק, ולכן הוא נאלץ לעמול עמל רב כדי להגיע לדרגות שאליהן הגיע. מובן מאליו, שהוא עדיין לא הגיע לדרגת הלב הטהור והמעשים הטובים והמושלמים של הצדיק, אך חכמים קבעו שבעלי תשובה גדולים יותר, כלשון התלמוד: "במקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד". קביעה זו בנויה גם היא על היסוד, שערכו של האדם נמדד על פי המאמץ שעשה כדי לעלות בסולם המעלות. בעל התשובה עלה שלבים רבים יותר בסולם, ולכן, הוא זכאי להערכה גדולה.