אב לבן בעל "פתיל קצר", שהיה מרבה להתרגז ולצעוק, הגיע באחד הימים הביתה ובידו שקית מסמרים.
"בכל פעם שתתפרץ בכעס ותצעק על מישהו", אמר האב לבנו, "עליך לתקוע מסמר בעץ שבחצר הבית".
ביום הראשון הספיק הבן לתקוע 34 מסמרים בעץ.
ככל שחלפו הימים למד הילד לשלוט בהתפרצויותיו, ואכן מיום ליום פחת מספר המסמרים שנתקעו בעץ.
הילד למד שקל יותר לשלוט בכעסו, מאשר לתקוע מסמרים גדולים בעץ.
לאחר שבועות מספר, בא הילד ובישר לאביו בשמחה:
"אבא, היום לא הייתי צריך לתקוע אף לא מסמר אחד!"
שמח האב, ואמר לו: "מהיום בני, בכל יום שיעבור ללא התפרצות של כעס מצדך תשלוף מסמר אחד מהעץ".
וכך יום יום, במשך תקופה ארוכה, שלף הילד מסמר ועוד מסמר, עד שהמסמרים כולם הוצאו מהעץ.
"אבא, העץ נקי!" בישר הילד לאביו בצהלה. "הצלחתי להוציא את כל המסמרים!"
אחז האב ביד בנו, הוציא אותו החוצה אל העץ, ואמר: "יפה מאד בני, למדת לשלוט בכעס ולהתגבר. אבל הסתכל היטב בעץ, התבונן בחורים הרבים שנוצרו בו. העץ לעולם לא ישוב להיות כשהיה, הוא תמיד ישאר מנוקב, מלא בחורים עמוקים ומכוערים".
הבן הנהן בראשו והאב המשיך: "כשאתה מתפרץ בכעס, הדברים מותירים צלקת בדיוק כפי שנראים החורים שבעץ, הינך יכול לתקוע סכין בגבו של אדם ולמשוך אותה החוצה חזרה, אבל אין זה משנה כמה פעמים תתנצל, הפצע עדיין יישאר שם".
