תופעה מעניינת היתה מוכרת ברוסיה בתקופת ה"צאר". בבתי המרזח ובמסבאות, ליד התנור החם ניתן היה לראות אותם שרועים בסירבול, גופם מגושם, בגדיהם מרושלים, והבעת פניהם אומרת עצלות ושיעמום.
היו אלו קוזקים לשעבר, כאלו שעד לא מכבר היו חיילים סדירים בצבא הצאר, ובהגיעם לגיל הפנסיה שוחררו.
המפליא בתופעה זו היא העובדה שהקוזקים היו מאז ומתמיד סמל לחריצות ולזריזות, לסדר וליעילות. תמיד היו רואים אותם זריזים כברק, ממהרים לסור למשמעת ויעילים להפליא.
כל קוזק שימש בצבא עשרות שנים, האם לא היה בכל אותן שנים כדי להטמיע בו את אותם הרגלים טובים? מדוע לאחר שחרורם מהצבא הם הפכו לכבדים ומסורבלים, לעצלים ומשועממים?
את התשובה לשאלות אלו השיב ה"חפץ חיים: וכך הוא אמר: ריצתם של חיילים אלו לא היתה ריצה אלא לכיון התנור! כל ימיהם הם המתינו וחיכו לרגע בו ישתחררו מעול הצבא ויזכו סוף סוף לחיי בטלה ופריקת-עול. גם בעצם ימי הזריזות בצבא הם חלמו על השנים המאוחרות יותר.
השפעת המעשים על הנפש אינה דבר מוחלט. לא כל פעולה אותה יעשה הילד באופן טכני במשך שנות ילדותו, כי כך הכריחו אותו הוריו, תעמוד לו לעת בגרות וזקנה.
כשאמרו חכמים: "האדם נפעל כפי פעולותיו", הם התכוונו לפעולות הנעשות מתוך רצון.
פעולות הנעשות מתוך הכרח, באי רצון ובחוסר אהבה, לא זו בלבד שאינן משפיעות על הנפש לטובה, ההפך הוא הנכון. הן יוצרות ריאקציה. ילד שהוכרח לבצע דברים מבלי להאהיב אותם עליו, עלול לפתח שנאה כלפי אותם המעשים.
הקוזקים הם דוגמה מצויינת להרגל הנעשה מתוך הכרח, רק כדי לא לקבל נזיפה, קנס, הדחה וכדומה. הם הפכו לאנטיתזה של עצמם.
אם אנו חפצים שההרגלים הטובים יקנו שביתה בנפש הילד, שיהפכו לחלק אינטגרלי ממנו, עלינו להאהיב את הדברים על לבו, לגרום לו לעשות אותם מתוך רצון וחירות, ולא מתוך אי רצון וכפיה.
כל הרגל אותו אנו רוצים להקנות לילד ילווה מצדנו בהסבר המתאים לרמתו של הילד, הסבר החודר ללבו. רק כך תיווצר הפנמה בנפשו של הילד שיהיה בה כדי להחזיק את ההרגל גם בהתבגרותו. כל עוד ההרגל הוא חיצוני ויבש, עדיין רחוקים אנו מחינוך.
