הורים רבים, חוששים לומר לילדיהם "לא". הם מפחדים מתוצאות שליליות, מהשפעות הרות אסון על נפש הילד. הם טוענים שההתייחסות בשלילה לרצונותיו של הילד עלולה להשפיע קשות על נפשו.
ילד צריך לקבל הכל, הם אומרים. עליו לחוש שהוא הכי אהוב, הכי רצוי, ושהוריו מוכנים לתת לו ה-כ-ל.
סביר להניח שילד שקיבל חינוך "עקבי" שכזה, אינו בדיוק האדם המחונך והמרוסן ביותר עלי אדמות…
אמנם נכון, שהילד אמור לחוש הכי אהוב והכי רצוי. התחושות הללו הן אבני יסוד בהתפתחותו. ילד שיחוש אהוב ורצוי, הוא גם יתפתח באופן בריא וחיובי. אך יחד עם זאת, ילד לא אמור לקבל הכל.
מחשבה זו הינה מעוותת מיסודה. יתכן והורים אלו, חוו בילדותם מחסור באהבה, או שימוש מופרז באיסורים ובשלילה, ועתה הם רוצים לגדל את ילדם אחרת. וכהקצנה הם חוששים להגיד את ה"לא".
יש להניח שגם לאותם הורים יש אי אלו גבולות. הם בודאי לא יסכימו שבנם יקירם יקח קופסת הגפרורים וישתעשע בה להנאתו. הם הרי דורשים את טובתו. הם גם לא יסכימו לתת לו את ערכת סכיני המטבח לשעת יצירה, הם חוששים לגופו. ביום חורף קר וגשום הם בודאי לא יתנו לו לצאת לשחק בשלוליות הגשם. את זה הם מבינים, הם יודעים לעמוד על שלהם כשהנזק ברור להם.
גם אי אמירת "לא" במקרים שאינם גפרורים, סכינים ושלוליות, גם היא גורמת נזק, לא פעם בלתי הפיך. אמנם לא לגופו של הילד, אך לנפשו, לחינוכו ולמידותיו. הילד לומד שאין גבולות, הכל אפשרי, הכל מותר, הוא יכול לנצל את הוריו, הוא יכול לדרוש מה שהוא רוצה, והוא אכן יקבל.
אין ספק שהנזק הנגרם לנפשו של הילד במקרים אלו הוא גדול. גם אם נדמה לאותם הורים שבמצב הנוכחי טוב לו, הוא מקבל את כל מה שעולה על דל שפתיו וכל דרישה מצידו מתבצעת על ידם באופן מלא. עם כל זאת הנזק הוא לטווח ארוך. הילד אינו יודע מהו חסרון, והוא חסר איפוק לחלוטין. הכל זמין, הכל נגיש, הכל אפשרי.
כיצד בדיוק, סבורים אותם הורים, יצליח בנם להתמודד עם העולם כשיגדל. הן לא תמיד יהיו ההורים לצידו, להחליק לו הכל, לתת לו הכל, ולמנוע ממנו כל מחסור?
מה יעשה אז? כיצד יתמודד באם מעולם לא לימדו אותו?
לעתים יש תועלת בהקצנת הדברים, כדי ללמוד מהי דרך האמצע, מהו שביל הזהב, בו ההורים יודעים לעמוד על שלהם, לומר את הלא, ולומר את הכן, לדבר מפורשות ולהשתמש במילים מעודנות. להיות מחנך, וללמד את הילד מה כן ומה לא, מה טוב ומה רע, מה אסור ומה מותר.
