בצמתים רבים של ההיסטוריה היהודית, בעתות משבר, ניצבו תמיד חוזי השחורות וניבאו כי הסוף הגיע… כך היה בתקופות האימה שלאחר חורבן בית המקדש הראשון, כך היה לאחר חורבן בית המקדש השני, כך היה לאחר המרד הגדול ברומאים, כך היה לאחר גזירות ת"ח ות"ט. כך היה גם בתקופות שההתבוללות אכלה בעם בכל פה: בעת פריחת התרבות ההלניסטית, בעת פריחת התרבות הרומית, בתקופת הזוהר של ספרד המוסלמית, וכן בימינו – בכל רחבי העולם חזרו תופעות אלו על עצמן.
חוזי השחורות ניבאו ש'זהו'; ממשבר כה קשה, מהתבוללות כה נרחבת, לא ייתכן שהעם יתאושש; הפעם זה סופי.
למרות כל התחזיות עם ישראל קם, התנער ושב לתחייה:
"כי הנה אויביך יהמיון, ומשנאיך נשאו ראש. על עמך יערימו סוד, ויתיעצו על צפוניך. אמרו, לכו ונכחידם מגוי ולא ייזכר שם ישראל עוד."
(תהילים פ"ג, ב'-ה')
קטע אקטואלי זה אינו לקוח מהתחזיות השחורות שנכתבו לפני מלחמת ששת הימים או מקריאות הייאוש שלאחר מלחמת יום הכיפורים. את הקטע כתב דוד המלך לפני כ-3,000 שנה. הוא מצטט את אויבי ישראל, שכבר אז ציפו בכיליון עיניים לראות את סופו המר של העם היהודי.
בשנת 64' פרסם הסוציולוג היהודי-צרפתי ג'ורג' פרידמן ספר (Fin Du Peuple Juif). בספרו הוא ניבא את קץ העם היהודי. החוקר טען, כי בשל האינטגרציה של יהודי התפוצות בתרבויות שהם חיים בתוכן, חישוקי הסולידריות היהודית מתרופפים, והם ימשיכו להתרופף. אף במדינת ישראל מעצבים צביון חדש של אומה ישראלית, השונה מצביונה של האומה היהודית המקורית. בדרך זו, העריך, יחדל העם היהודי להתקיים כישות בין-לאומית בתוך פרק זמן קצר וקצוב.
התזה עוררה התרגשות לא מעטה בקרב אינטלקטואלים ברחבי העולם, אולם לא עברו אלא שלוש שנים, ושוב הוכיח העם היהודי כי ההיסטוריה שלו אינה מתחשבת בחוקי ההיגיון. לדברי ההיסטוריונים, מלחמת ששת הימים פותחת תקופה חדשה בתולדות עם ישראל – תקופת מאבקים שגיבשו מחדש את הסולידריות היהודית. אחריה התרחשה מלחמת יום הכיפורים. התהליך שינה כיוון באופן פתאומי.
שלהבת העם היהודי תוקד לעד! לא תכבה!