מאז ימי הורדוס, בסוף ימי בית המקדש השני, החלו להתאסף גדודי קנאים בהרי הגליל, ולהתנפל על משמרות הרומאים שנעו בדרכים. מן הצד השני עמד העם רובו ככולו, בהנהגתם של גדולי התורה ובראשם רבן יוחנן בן זכאי, והתנגד למרד ברומאים. בו בזמן המשיכו הצדוקים לשחד את הנציבים הרומאים ולקנות את הכהונה בכסף.
במשך הזמן הפכו חלק מהקנאים לבריונים קיצוניים. יותר משפגעו ברומאים, הם פגעו באחיהם היהודים, שהיו חשודים בעיניהם בנכונות לכרות ברית שלום עם הרומאים. לבריונים הוצמד הכינוי: "סיקריקים", על שם הפגיון הקצר שנשאו עימם, שנקרא ברומית: "סיקה".
צבא רומי הצליח להכניע את הגליל והתקדם לעבר ירושלים. הקנאים, פליטי הגליל, הצטרפו אל הקנאים בירושלים, אולם גם ביניהם נתגלעו חילוקי דעות.
שלושת עשירי ירושלים צפו שירושלים עתידה להיות במצור זמן רב. הם החליטו להיות אחראים לכל מערך המזון של התושבים כל עוד יימשך המצור. לצורך כך הם אגרו מחסנים עמוסים במזון ושאר צורכי מחיה. המזון במחסנים אלו הספיק לעשרים ואחת שנה! אבל הבריונים והסיקריקים בחרו לכרות את הענף שעליו ישבה העיר ירושלים; הם שרפו את כל מחסני המזון של פרנסי העיר, כדי שיוכרחו להילחם.
באותו זמן החליט רבן יוחנן בן זכאי להתחמק מן העיר ולבקש מהקיסר הרומי שישאיר לפליטה לפחות את יבנה וחכמיה. עיניו של רבן יוחנן בן זכאי צפו למרחוק; כל מעייניו היו נתונים לשארית הפליטה שתישאר בתום הקרבות. הוא ידע כי אם תשרוד התורה, תהיה תקומה לעם הדווי. רבן יוחנן בן זכאי נאלץ לצאת בתוך ארון קבורה מן העיר המסוגרת בידי הקנאים. מי שעזר לו בכך היה לא אחר מאשר ראש הסיקריקים, אבא סיקרא, שהיה אחיינו של רבן יוחנן בן זכאי.
הפלגים היריבים השלימו ביניהם, והטו שכם כאיש אחד להגן על העיר מפני צבאותיו של טיטוס בן אספסינוס. מגיני ירושלים הטילו חיצי גופרית בוערים על הרומאים ללא הפוגה. חיילי האויב מתו כזבובים, אך טיטוס שלח עוד ועוד חיילים. הוא הכריח אותם להתייצב ליד אילי הברזל המפלצתיים ולנגח בחומה, למרות מטח הגופרית והאש.
מכונות המצור האדירות פעלו בקצב מטורף. שוב ושוב נשמע הרעש האיום שהקימו אילי הברזל. זה היה שאון מחריש אוזניים, מצמית לב. החומה הזדעזעה מנגיחות אילי הברזל הללו. משקצרה רוחו של טיטוס להתקדם, פעלו המכונות גם בלילות. הן נגחו וקדחו בחומות המגן, והחומות התמוטטו בזו אחר זו.
בסוף חודש אייר החלה המלחמה על העיר הישנה אשר בתוך החומה הראשונה. מלחמה זו הייתה קשה ועקובה מדם. חייליו של טיטוס נהדפו כמה פעמים, עד אשר נשברו מוראלית ורצו לנטוש את המערכה ולשוב לרומא. אך לא איש כטיטוס יוותר וישוב לרומא מובס.
טיטוס השתולל מזעם. הוא דיבר על לב לוחמיו ותיאר להם את הביזיון שיהיה מנת חלקם כאשר יכנסו בשערי רומא ויוכרזו כמי שניגפו בקרבות. המלחמה נמשכה בשצף קצף ובכוח איתנים, עד אשר הצליח צבאו של טיטוס לפרוץ אל העיר ביום י"ז בתמוז.
עד לאותו יום המשיכו הכוהנים בעבודתם, למרות הרעב המכרסם ומטר החיצים ואבני הבליסטראות שנחתו בחצר המקדש. עבודת המקדש המשיכה אפוא במסירות נפש עילאית בכל אותם שבועות של לחימה קשה ואכזרית. משלא נמצא עוד שה או כבש לקורבן התמיד, הבינו בני ירושלים כי הוכרע גורל העיר. אין לה' עוד חפץ בקורבנותיהם.
טיטוס נתקל בהתנגדות עזה של הלוחמים, אך לא אמר נואש. הוא היה חייב לשוב לרומי עטור ניצחון. במוחו עלתה הברקה גאונית: במקום להיאבק מול המגינים, יעיל יותר להעלות באש את הכול. בשעות הבוקר של יום תשעה באב נערך הקרב האחרון על בית ה'. החומה והאולמות שסביב בית המקדש נשרפו. אך ההיכל, קודש הקודשים והלשכות עדיין עמדו על תילם והאש לא פגעה בהם.
הקרב שניטש היה אכזרי. המוני חללים ופצועים נפלו זה על זה, עד כי מרוב חללים לא נראתה האדמה. ריח נורא של גוויות חרוכות מילא את האוויר. אך הרומאים המשיכו להתקדם. אחוזי טירוף ומשטמה, הם הלכו וקרבו אל ההיכל. והנה נפתחו שערי ההיכל מאליהם! כאילו הזמינו אותם מן השמיים להיכנס אל הקודש פנימה. הרומאים שטפו לתוכו כנהר אדיר. באותה שעה עמדו הלוויים על דוכנם ושרו שיר של יום. כשהשיר עדיין על שפתותיהם הם נטבחו בידי הרומאים.
טיטוס היה שיכור ניצחון. הוא ניגש אל הפרוכת, שהבדילה בין ההיכל לבין קודש קודשים. במכת חרב הוא דקר את הפרוכת העדינה. מופלא, במקום שפגעה החרב בפרוכת, עלה ובצבץ דם… טיטוס פרש את הפרוכת על הארץ והניח בתוכה את כלי המקדש היקרים. הוא קשר את קצות הפרוכת לשק גדול, כדי להוביל את השלל לרומא בתהלוכת הניצחון שלו.
אחד החיילים השליך לפיד בוער להיכל. ברגע שנחת הלפיד בתוך הבית, בטרם התלקח, בקעו מארבע פינות ההיכל להבות אדירות שירדו מן השמיים. עד מהרה הפך כל בית המקדש לאבוקה גדולה ואיומה. קול שאגת האש התערב בזעקות השבר של יהודי ירושלים, אשר ראו באובדן בית חייהם.
אלפי כוהנים נראו מטפסים על קירות המקדש הלוהטים, עולים אל גגו הנישא של ההיכל, ובשאגת "שמע ישראל" אדירה הפילו עצמם פנימה, לתוך ים הלהבות.
במשך כל אותו הלילה וכל היום שאחריו בער ההיכל באש ודמה למזבח ענק, יוקד. העיר ירושלים כולה הוארה מן הלהבות. שאון האש ורעש הבניינים המתמוטטים נשמעו בכל רחבי ארץ יהודה.
כותל אחד ויחיד של העזרה לא נשרף באש של טיטוס – הכותל המערבי. האש לא שלטה באבני הגזית הגדולות.
במשך אלפיים שנות גלות עברו מלחמות רבות על ירושלים. היא נחרבה ונבנתה לא פחות מתשע פעמים, והייתה נתונה ביד זרים שחפצו להכחיד כל שריד וזכר לימי תפארתה. אך הכותל ניצב במקומו באורח פלאי, מוכן לקלוט את דמעותיהם של עם ישראל, שהתרפק על אבניו ונשא תפילה מעומק ליבו למי ששיכן את שמו בבית הגדול ולא נטש את המקום מעולם.
