משה רבינו, ביום האחרון לחייו, לאחר שסיים לומר לעם את כל דברי ה' – המצוות והתוכחות, סיים את שליחותו אל העם בכתיבת הדברים על ספר, שנאמר: "ויכתוב משה את השירה הזאת ביום ההוא" (דברים ל"א, כ"ב).
מה טעם קרויה התורה בשם "שירה"?
השירה צריכה להצטיין בריבוי מליצות, בשימוש בקטעי משפטים וכדומה. רעיונותיו של משורר מובעים בשפת רמזים, ויש לעמול רבות כדי לרדת לסוף כוונת דבריו.
גם הצורה של כתיבת השירה שונה מזו של מאמר רגיל. השירה נכתבת בשורות קצרות יחסית וברווחים גדולים, להורות שהרבה יותר מאשר נכתב במפורש, רמוז בין השיטין. לכן, יש לתת את הדעת ולהתאמץ לחדור למעמקי הבנת הדברים. יתכן שיימצאו אנשים שלא ימצאו ענין בקריאת שירה, אולם יודעי דבר יתענגו על קריאתה. גם מי שסבור שכבר חשף את המסר שביקש המשורר להביע בשירתו, יגלה בעיון נוסף רבדים ומעמקים נוספים שנגנזו בין שורות השירה.
לכן, התואר "שירה" מתאים לתורה. על דעת התורה לא ניתן לעמוד בקריאה שטחית רגילה של הפסוקים. מי שלא למד להתעמק בתורה, לא יגיע אל היעד. רק מי שהשכיל לרדת לחקר הבנת רמזיה, מוצא טעם בכל האמור בה.
היופי שבשירה נובע מתוך התמזגות ריבוי הצלילים שבה להרמוניה מושלמת. תו אחד מיצירה מוסיקלית אינו יכול להעיד מאומה על טיבה. רק השמעת היצירה בשלמותה מעניקה את מלוא ההתרשמות.
כך הם פני הדברים גם ביחס לתורה. מצוות התורה מעלות את האדם על דרך המלך של ההתקרבות לבורא, אולם הדברים תלויים בקבלת מצוות התורה בשלמותן. על מצוות התורה אומר דוד המלך בתהלים: "תורת ה' תמימה משיבת נפש" (תהלים י"ט, ח'), ופירשו על כך במדרש: "למה היא משיבת נפש? שהיא תמימה". בתמימות ובשלמות התורה טמונה הסגולה הנפלאה לשובב את הנפשות ולהחיותן.
