אנו יודעים שהדם אינו מסוג הדברים שאדם מתאווה אליהם. מדוע איפוא מצאה התורה לנכון להזהיר על אודות שתייתו: "רק חזק לבלתי אכול הדם…" (דברים י"ב, כ"ג)?
יתר על כן, הן על איסור הדם נצטווינו בתורה כבר לפני כן (ויקרא ג', י"ז. ז', כ"ו. י"ז, י"ב), אם כן, מדוע כפלה התורה את איסוריה בנידון, ועוד הוסיפה את הצו "חזק"?
בניגוד לתיאוריות הגורסות כי אדם יכול לסמוך על היותו מחוסן וחזק דיו מול סיכונים רוחניים, באה התורה ומצווה: "אל תאמין בעצמך!" אין לך מישור שהוא מחוסן מפני השפעת היצר הרע. בכל מקום שאליו מגיע היצר, מסוגל האדם להיכשל, גם בניגוד לכל היגיון ולכל טבע אנושי.
יראת השמים שבלב האדם מחייבת להיזהר מכל מגע עם האיסור, גם אם איסור זה נראה רחוק ביותר.
הכישלון הראשון בתבל, חטאו של אדם הראשון, היה בדבר שבדרך הטבע היה חסר סיכוי שיקרה.
מכל עץ הגן הותר לאדם ולחוה לאכול כאוות נפשם, ואף על מראיהם היה ניתן להתענג. למרות זאת, נתאוותה חוה לאכול דוקא מן העץ היחיד שחל עליו איסור. דוקא עץ יחיד זה הפך לפתע להיות בעיני חוה: "טוב למאכל, תאוה לעינים ונחמד להשכיל" (בראשית ג', ו'). כל השאיפות וכל הרצונות התמקדו בו, עד שגם אדם הראשון מעד ונכשל. הנחש, המסית הקדמון, מופיע לעתים בהפתעה, בנקודה בה כלל אין מצפים להופעתו.
היצר פועל בכל התחומים, גם באלה שהם חסרי כל הגיון. בימי בית ראשון הוא גבר במישור החטא של עבודה זרה, למרות חוסר ההגיון שבה. בדורנו הוא פעיל בתחום ההתפרקות מכל עול ושילוח כל רסן, עד להפיכת הנושא לשיטה. אף בכך אין לא טעם ולא תבונה, וכל כוחו של היצר נובע רק מחמת שאסרה זאת התורה, בבחינת "מים גנובים – ימתקו" (משלי ט', י"ז).
מהלך חשיבה זה מסוגל לנווט את חיי האדם ולהעמידו בצומת חיים חשוב. רבים נותנים לחייהם לזרום באפיק טבעי מתוך הנחה מוטעית ש"הכל יסתדר". לדעתם, גם הצד הרוחני לא יינזק. למעשה, ההיפך הוא הנכון. ללא מאמץ, ללא סלילת דרך בינות למכשולים, עלולים אנו למעוד ללא הרף.
חכמינו הורו לנו ושיננו את הכלל: "ארבעה צריכים חיזוק, ואלו הם: תורה ומעשים טובים, תפילה ודרך ארץ" (מסכת ברכות דף ל"ב, ב'). ללא התאמצות והתחזקות, לא יוכל האדם לשמור תורה ומצוות.
