האלוקים ברא את העולם כדי להיטיב לאדם. אם יכיר האדם בכל לבו שהגשמת שאיפותיו החומריות נובעת מפעולות טובו של הא-ל ומדאגתו לכל יחיד ויחיד, יעורר הדבר בלבו אהבה עזה למכלכל הגדול, הדואג לו אישית.
כאשר יהיה האדם מודע לדאגתו האישית של האלוקים לכל אחד ואחד מאיתנו, יהיה ביכולתו לעדן את דחפיו החומריים ולראות בעידון זה תנאי מוקדם להשגת אושר רוחני, הנובע מאהבת האלוקים עצמו. רק משום שקיימים באדם רצונות חושניים, יכול הוא לתפוס את טובו השופע של האלוקים ואת אהבתו לאדם.
מודעות זו לאהבת האלוקים גורמת שהדחפים החומריים חדלים להיות מטרה בפני עצמה. בתפיסת עולם זו הם משמשים אמצעים המובילים את האדם אל העונג הרוחני העליון הטמון באהבת האלוקים. הוא אינו דוחה את שאיפתו של האדם לרווחה חומרית, אלא הופך אותה למניע המאציל ומעדן אותה.
ההנאה ממראהו של זר פרחים יכולה להיות מטרה בפני עצמה או אמצעי למטרה. נערה היודעת שהזר שבידה הוא מתנת ארוסה, תפיק ממראהו ומבושמו הנאה גדולה לאין ערוך מאשר לו היתה מוצאת זר זה בקרן רחוב. תחושת הסיפוק שמעניקים לה חושי הראיה והריח אינם מתקרבים לתחושת הסיפוק מן הזר, הנובעת מזהותו של המעניק.
זו התרומה שתורמת ברכת המזון לאדם. היא מסייעת לו להתגבר על בעייתו, הואיל והאדם המודרני אינו מודע למכלכל האלוקי, הוא שואף להישגים חומריים כמטרה בפני עצמה. שאיפה זו מולידה בקרבו בקשת הנאות אנוכית הדוחפת אותו לאגרסיביות המובילה להרס וחורבן.
אולם, לו היה האדם מודע לנותן האלוקי, לא היה כלל צורך בדיכוי הדחפים החומריים. הם היו הופכים לאמצעי לאהבת הא-ל המכלכל והזן. השמחה שהם היו מעניקים לאדם היתה נעלה יותר מאשר עצם הגשמתם, כדוגמת משל הזר והנערה.
ברכת המזון מחזקת בלבנו את רגשי הגיל והתודה על מה שמעניק לנו הבורא. אלו מעניקים לאדם גם את החוויה המענגת שמעניקה התכונה הנעלה של הכרת הטוב. כך תלויה ההנאה מחיי החומר בברכות. ברכות המעמיקות את ההנאה ומחדדות אותה.
כל עוד היא קיימת בלב האדם, מובטח לו האושר, וכל עוד שולטת היא בחברה, לא תדע חברה זו כל רע.
