שנים רבות לפני חורבן בית המקדש הזהירה התורה את העם מפני בואו של עתיד הצופן בחובו אסון. גם הנביאים היתרו בעם כדי למנוע את בוא הרעה. האזהרות לא נקלטו בלב העם, והחורבן הפך לעובדה שממנה אנו סובלים עד עצם היום הזה.
איש לא יכול היה לטעון כי לא ידע שכך עלול לקרות. התורה הודיעה במפורש שחטאי העם יובילו לחורבן זה: "והשימותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחוחכם" (ויקרא כ"ו, ל"א).
התורה שניבאה מראש את החורבן, גם ביארה מהו התהליך שיוביל אליו: "כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ" (דברים ד', כ"ה). התיישנות זו עלולה להוביל לעשיית הרע בעיני ה'.
תכונת ההתיישנות שהיתה הגורם לחורבן, מהווה ניגוד לתחושת ההתחדשות שצריכה לאפיין את עם ישראל.
רגשות ההתפעלות מחסדי ה' שהורעפו עליהם בשפע רב בכניסתם לארץ ישראל, קהו. אפילו הרשמים החזקים במרוצת הזמן נחלשים ונשכחים.
המצווה הראשונה שנצטוו עליה ישראל כמפתח ראשי לגאולה ממצרים, היתה: "החודש הזה לכם ראש חודשים" (שמות י"ב, ב'). אורו המתחדש של הירח מדי חודש בחודשו, הוא הקובע את תאריכי החגים ואת הלוח העברי, לעומת מסלולה הקבוע של השמש. נרמז כאן, כי סגולתו העיקרית של עם ישראל היא בחידוש ובצעידה לקראת הגאולה השלמה שתחדש את פני תבל.
לנוכח העובדה שתפקידנו להשתדל לבל יתיישנו הלקחים והחוויות הרוחניות, מדריכה אותנו התורה: "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום" (דברים ו', ו'). המילה "היום" נדרשת שתהיינה המצוות בעינינו כצו חדש של המלך, שהכל רצים לקראתו. גם את הפסוק: "היום הזה נהיית לעם לה' אלוקיך" (דברים כ"ז, ט'), מפרשים: "בכל יום יהיו בעיניך כאילו היום באת עמו (עם ה') בברית".
כאשר האדם אינו מתאמץ להתחדש תדיר מבחינה רוחנית, בנקל הוא עלול לשקוע בשגרה המכלה כל חלקה טובה. גם המצוות עלולות לההפך לסדרות של מעשים חיצוניים, חסרי חיות פנימית. כדברי הנביא: "יען כי ניגש העם הזה, בפיו ובשפתיו כבדוני וליבו רחק ממני, ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה" (ישעיה כ"ט, י"ג).
באותה מידה עלולה ההתיישנות לפגוע ביראתו של האדם מפני העבירות. חכמינו קבעו: "עבר אדם עבירה ושנה בה, הותרה לו" (מסכת יומא דף פ"ו, ב'). כלומר, אם אדם שונה בחטאו פעמיים, חטא זה נראה בעיניו כהיתר. גם עוונות חמורים עלולים לקבל "הכשר" דמיוני, בעקבות כישלון חוזר.
כאשר אדם אינו מסוגל להחלץ בכוחות עצמו מן החטא, עליו לקבל סיוע מן החוץ. זהו תפקידה של התוכחה. ואכן, למען מטרה זו נשלחו נביאים לעם ישראל – להוכיח, להתריע ולהזהיר.
אילו היתה התוכחה מצויה בדורות שקדמו לחורבן, היא היתה עשויה למנוע את השעיטה במורד ולמנוע את החורבן.
את פרשת ואתחנן קוראים בכל שנה מיד לאחר תשעה באב – יום החורבן. בשבת זו, הנקראת "שבת נחמו", פועמת התקוה וגוברת הציפיה לבואה המהיר של הגאולה השלמה בזכות ההתחדשות, בזכות ראיית המצוות באור חדש.
