בפרשת פינחס מבקש משה רבינו הרועה הנאמן: "יפקוד ה', אלקי הרוחות לכל בשר, איש על העדה… ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה" (במדבר כ"ז, ט"ז-י"ז). ואמנם ה' ציווהו לסמוך את ידו על יהושע בן נון ולמנותו למנהיג העם.
מה נדרש ממנהיג? מה הן תכונותיו? יהושע הוגדר בתורה כ"איש אשר רוח בו" (במדבר כ"ז, י"ח).
שמענו על מנהיגים המבטיחים שלום וביטחון, מיגור אבטלה, על אי הזנחת חולים במסדרונות בתי החולים. כל אלו אכן דברים חשובים הם, אך עדיין אין זו מנהיגות. עדיין אין כאן "איש על העדה", מנהיג הניצב מעל העדה, מנהיג בעל חזון ושאר רוח, אשר כרועה ינהל את עדרו.
למעשה, כל אחד מאיתנו, כל אב משפחה, רועה הוא למשפחתו. דואג לפרנסה ומנסה לנווט את דרכה. אך תמיד נשאלת השאלה: כלום האיזון נכון? האם אין הוא מכתת את רגליו להשגת פרנסה על חשבון לימוד תורה או על חשבון החינוך? האמנם לא מוטל עליו להקדיש פנאי רב יותר למשפחה, לילדים?
הבה נמחיש זאת בסיפור הבא:
בעל מלטשת יהלומים העסיק פועלים רבים שהתמחו בתחומי ליטוש שונים, מיהלומים מרהיבי עין המיועדים לתכשיטים יקרי ערך ועד לאבק יהלומים המיועד לתעשיה.
יום אחד פקד את לשכתו מתווך, ובידו יהלומים גולמיים ענקיים. אמנם יש להשקיע הון בקנייתם, אולם לאחר הליטוש הם יהיו יקרים שבעתיים.
מתווך היהלומים הניח את החפיסה היקרה על שולחנו, פתוחה כשהיתה, ונקרא לזמן קצר החוצה. בדיוק ברגע זה סיים אחד הפועלים החרוצים את עבודתו בליטוש היהלומים שניתנו לו לפי מומחיותו – יהלומים זעירים. נטל את התוצר המוגמר וניכנס ללשכת המעביד כדי לקבל יהלומים נוספים. ראה על השולחן מונחת חבילת יהלומים פתוחה. ללא שהיות הניח את היהלומים שליטש, נטל את החבילה הפתוחה ושב לעבודתו.
לא עבר זמן רב, ובעל הבית חזר. העיף עין, גילה את הנעשה: "היכן היהלומים?" זעק בבהלה.
היהלומים היקרים, אבני הענק, ששילם בעדן הון רב נעלמו ואינן!
ואז, מירכתי המלטשה נשמע הקול: "אני לקחתי אותם".
חשכו עיני המעביד: הרי פועל זה מלטש יהלומים זעירים! ואילו היהלומים האלו, יש להתייחס אליהם במומחיות עצומה.
מיהר למקומו של העובד, אך אבוי, איחר את המועד: הפועל היה כבר בעיצומה של עבודתו, מלטש ליטוש אחיד כהרגלו…
"מה אתה עושה?!" הזדעק בקול מר, "אלו יהלומים גדולים!"
"גדולים, קטנים, אצלי הכל אותו דבר", הפטיר הפועל.
כל ילד, כל נשמה, יהלום זוהר הוא. אין שני אנשים דומים, אין שתי נשמות זהות. לא מבחינת הכשרונות, הנטיות, המידות, האישיות ולא ברמת הבגרות.
לנוכח כל זאת נשאלת השאלה: כיצד עוברים הם "ליטוש" זהה, כיצד מנפיקה המערכת "גודל אחיד"?…
זוהי חובת ההורים וחובת המחנכים. עליהם לעמוד על ייחודיות החניכים ולטפחה, להפיק מהם את המרב בתחום המצטיין שלהם.
משה רבינו ביקש שהמנהיג יהיה: "איש אשר רוח בו" (במדבר כ"ז, י"ח). ופירש רש"י: "שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד", שידע להטיל על כל אחד ואחד את תפקידו הנכון ולהתייחס אליו ביחס הנכון לפי נטיותיו, תבונתו ואישיותו שלו.
