מדוע עם צאתם מהשעבוד המצרי, מפתחת התורה את הפירוד לשבטים, במקום להביא לביטול הקבוצות השונות בעם? האם לא טמון בחלוקה שבטית זו זרע המחלוקת?
עיון מעמיק מגלה שדווקא ההיפך הוא הנכון. שמירת הייחוד השבטי הינה הערובה היחידה לשמירת אחדותו של עם ישראל.
אכן, במבט ראשון מופלא הדבר. עם יוצא ממצרים. עם, שקושי השעבוד מחק את ההבדלים השבטיים בקרבו. גם בעיני הנוגש עצמו לא היה כל הבדל בין יהודי ליהודי. הוא עינה את כולם בשווה. והנה, ברגע השחרור, במקום לנצל את תחושת ה"יחד" הגדולה שנבעה משותפות הגורל, במקום לגבש המון זה לעם אחד מלוכד, מחזירה אותו התורה אל השבטיות. תוחמת לכל שבט את תחומו, תוך טיפוח גאוות השבט.
הפרשה מחדדת את הקווים המפרידים בין שבט לשבט, ומציבה ביניהם גבולות. לכל שבט נקבע מקום החנייה המדוייק שלו – מסביב למשכן.
הפרשה מטפחת את גאוות כל שבט. הפסוק מדבר על דגל מיוחד שהיה לכל אחד משבטי ישראל. אין כמו דגל, כדי לעורר הזדהות ותחושת ייחוד.
ואתה עומד ותמה מול תמונה ססגונית זו: מדוע לא ניצלה התורה את השחרור כדי להביא לאחדות בקרב העם? מדוע צועדת התורה בדרך הפוכה מזו שצעדו בה כל העמים במהלך ההיסטוריה?
ואם לא די בכל אלה, הרמב"ם קובע, שלעתיד לבוא, בעת הגאולה השלימה, כאשר יתקבצו כל פזורי עם ישראל מחדש לארץ ישראל, תוחזר תפארת השבטיות למקומה (רמב"ם הלכות מלכים).
האם אין בתמונת עולם זו את הבסיס לקיטוב, לכיתתיות ומוקד למחלוקת ולריב אחים?
למרות הניסיון להתעלם מהמציאות – שונים בני האדם זה מזה, קבוצה אנושית אחת נבדלת מרעותה. הטוען: "אני אזרח העולם", תוך דחיקת הייחוד הלאומי הצידה, משמיע אמנם משפט מרשים, אך נבוב מתוכן. כל ניסיון לערבל קבוצות אתניות שונות ב"בלנדר" לאומי משותף – נידון לכשלון.
אכן, בני אדם שונים זה מזה. גם צרכיהם הגשמיים והרוחניים שונים. כך גם גישתם לחיים ולעצמם. לכן, צריכה התפתחותם האישית והלאומית להתאים למבנה האופי המיוחד שלתוכו נבראו.
כאשר האלוקים העניק לעמו תורה, בכדי שיפתח את הפוטנציאל הרוחני, הותאמה תורה זו לכל סוגי האופי של העם. אופי, המוצא את ביטויו הרב גוני בשנים עשר השבטים.
דווקא בידיעת ההבדלים במדוייק, טמונה הרגיעה החברתית. כאשר כל שבט יודע שדרכו הייחודית הינה רק חלק מן השלם, פוחתת עד למינימום כל אפשרות של ריב אחים ומחלוקת. הרי לא הוא העניק לעצמו את ההכשר להשקפת עולמו. לא הוא קבע שהיא האמת עבורו – כי אם התורה! וזו, הלא העניקה את אותו ההכשר גם לקבוצות האחרות בעם. הוא חש היטב בחוסר זכותו לכפות את דעתו על בני השבטים האחרים. עם זאת, לשם בירור נקודות החיכוך הבין שבטיות, קיים הסנהדרין – בירושלים.
זו היא השיטה החינוכית היחידה המסוגלת לחנך לאחדות אמת של העם.
