לאחר חג הפסח אנו סופרים את ספירת העומר. ימים אלו שימשו לאחר יציאת בני ישראל ממצרים כימי הטהרות והתקרבות אל מעמד הר סיני. מן הראוי לייחד מילות הסבר על אודות צעדי התקרבות אלו אל ה' ואל תורתו.
כאשר אדם מעוניין להכנס להיכלו של מלך, יש לכך כללים ומגבלות. עליו לקבוע שעה בה יהיו מוכנים לקבלו, הוא מתלבש בבגדים הדורים ומכין היטב את הדברים שרצונו לומר. אלמלא כן לא יהיה באפשרותו להגיע לארמונו של המלך, וכל שכן להביע לפניו את משאלות לבו. אם יפר את הכללים, עלול הוא גם להתבע לדין.
לעומת זאת, כאשר אדם נרדף על ידי שונאים וחייו נתונים בסכנה, הרי שכדי להציל את חייו, הוא רשאי לברוח לארמון המלך, ושם יקבלוהו ברצון ויעניקו לו מחסה מפני רודפיו. אף אחד לא יתבע אותו על כך שהוא נכנס לארמון ללא קביעת ראיון מראש וללא הכנה נאותה. כאשר החיים בסכנה, הכול מתנהל באופן שונה.
על פי משל זה ניתן לבאר את הצד הרוחני של גאולת בני ישראל ממצרים. כידוע, הגיעו בני ישראל בסוף תקופת השעבוד שלהם עד לשער מ"ט של שערי הטומאה, והנה התעורר החשש שמא ישראל יטבעו בשער האחרון של הטומאה, שער נ', וייטמאו ללא כל תקנה. באותה שעה הגיעה שעת הגאולה שהצילה אותם, הם קפצו לתוככי הקדושה, לתוך ידו הגדולה והקדושה של הקב"ה. הם יצאו ממצרים בחפזון וניצלו. בכך דומים היו לאותו אדם הנמלט מפני שונאיו ובורח לארמון המלך. אמנם, עדיין לא היו הם ראויים להכנס לארמון המלך, שכן הטומאה אפפה אותם, והדבר נעשה ללא הכנה ממושכת, הראויה לפני הכניסה לארמון, אולם כאמור, שעת סכנה שונה היא לחלוטין מזמנים רגילים.
רק לאחר מכן, בהיותם מחוץ לטומאת מצרים, הם החלו בספירה של הטהרות, עד שהגיעו למעמד הר סיני מטוהרים ומקודשים.
בסימני ליל הסדר נאמר: "קדש ורחץ", ולא כמקובל, שתחילה מתנתקים מהטומאה ורק לאחר מכן מתקדשים. ראשית, עם ישראל קידש את עצמו לבל יפול לחלוטין בתהומות החטא, זה היה שלב ה"קדש". רק לאחר מכן הוא החל להיטהר מטומאתו, וזהו ה"רחץ", שלב ההטהרות. לא היה זה מהלך מקובל, אלא כאמור, מהלך מיוחד של שעת סכנה, שעה בה משתנים הכללים.
