אדם הנקלע לסכנת חיים, ונחלץ מאימת המוות שאפפה אותו – חש בשמחה המציפה את כל ישותו. הוא מלא הכרת תודה המחפשת ביטוי ופורקן. בעולם האמונה היהודי, הביטוי הנאות הוא הבעת תודה להשגחה העליונה הגואלת והפודה. תחושה של הבעת התודה מוסיפה נופך של שלימות להרגשת הרווחה המקננת בלבו של הניצול.
לקרבן ההודאה קראו "שלמים". לא היה זה קרבן הבא לשם כפרת עוונות. ודווקא משום כך, ביטא הוא בעיני מקריבו את עומק המשמעות של היהדות.
" וזאת תורת זבח השלמים אשר יקריב לה'. אם על תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה " (ויקרא ז', י"א-י"ב).
בחיי השגרה האפורים מאבד האדם, את הרגש הנכון לחייו, את ההבנה האמיתית לסוד קיומו. אין הוא מעריך את מלוא ערכן של מתנות חייו. רוב ימינו חולפים עלינו אגב טרוניות על מה שאין לנו. אולם, אדם זה עצמו, אם ניצל ממצולות ים, אם שוחרר אחרי שנות ישיבה בצינוק, אם נחלץ מאש תופת בשדה הקרב או נרפא ממחלה קשה – זוכה תחושת הקיום שלו למימד חדש בעיניו. הוא חש שהוא חי, וטעם חדש עולה בחיכו, טעם שלא ידעו מעולם. הוא נהנה מחדש, בהנאת אמת, מן החיים עצמם. בשעה כזאת גם לנשום מלוא הריאות אוויר צח עשוי להיות חוויה מרגשת. התבוננות שקטה בנוף, או ישיבה בחברת קומץ ידידים – מרטיטות את לבו של הניצול. לולא סכנת האבדון, בה היה נתון, לא היה חש תחושות מעין אלו. הסכנה וההצלה ממנה הפכו אותו לאדם אחר, לאדם חי יותר, המפעיל כוחות רבים שלרוב הם רדומים. הוא הפך לאדם שלם יותר.
אך כל אלה אינם אלא השכבה החיצונית של רגשות הלב. אם האדם מסתפק בהם ותו לא, הוא מחסיר מעצמו טובה רבה. הוא מאבד איכות נוספת, שלימות מקיפה וגבוהה יותר.
אולם, אם גם יודע הוא, שברגע זה זכה למגע ידה המלטפת של ההשגחה העליונה – אושרו רב יותר. אם חש הוא בכל נימי לבו, שכח עליון חשב עליו וגאל אותו – תגבר השמחה לאין ערוך. וכך, תהפוך עצם ההצלחה לאמצעי כדי להשיג מודעות גבוהה יותר, לתחושת קרבה למקור ההוויה עצמה, לרגש נעלה יותר של שלימות. רגש, הדוחפו להביע את תודתו על ידי קרבן תודה הקרוי "שלמים". כי בעצם הקרבת הקרבן, מוסיף הוא שלמות לנשמתו.
