אחת האזהרות התקיפות ביותר ששמע עם ישראל בהיותו במעמד הר סיני, היתה האזהרה מפני הדימוי שבין הבורא לבין פסל כלשהו. שכן אין לשוות לבורא דמות ואין להעניק לו צורה מוחשית. על העם נאסר ליצור פסל או תמונה שתמחיש את האלוהות כמנהגי העמים, עובדי האלילים. אזהרה זו חוזרת על עצמה פעמים רבות בתורה, כדוגמת הפסוק הבא: "לא תעשון אתי אלהי כסף, ואלהי זהב לא תעשו לכם" (שמות כ', כ').
העם היה מודע לכך שההתייחסות לאלוקים חייבת להיות התייחסות רוחנית טהורה. אין מקום לסמלים ויזואליים, מייצגי דמות כלשהי.
ולפתע, צו שכזה. במוקד הקדושה, בקודש הקודשים, על ארון העדות נושא לוחות הברית – דמות פסל ותמונה. דמות כרובים פורשי כנפים למעלה, סוככים בכנפיהם על הכפורת. כיצד יכולה הדעת לעכל ניגוד כה תהומי?
התבוננות בנושא הכרובים, מגלה שבעצם אין כאן כל סתירה. דווקא הכרובים משרתים בעומקם את רעיון המלחמה באלילות! כאן מתגלה פשר חדש של מושג האלילות.
האלילות אינה רק יצירת פסלי זהב, נחושת ועץ, כולל הסגידה להם. ולא רק ההשתחוויה לצבא השמים, להר נישא או לעץ כלשהו. אלילות פירושה: כל רעיון המשעבד את רוחו של האדם ומנתק אותו מהמוסר האלוקי, מאמת המידה העליונה המתגלה בתורה.
קיימת הרחבה של מושג האלילות הנוגעת בהחלט גם לדורנו. השמות מתחלפים, הריבוי קיים ועומד. תרבות וציוויליזציה, עם ומדינה, לאום וגזע, אמנות ומדע, כלכלה ומעמד – הנה לפניך סקירה קצרה ובלתי שלימה של פנתיאון האלים של בן זמננו. מי יכחיש את מציאותם של אלים אלו? מעולם לא סגד עובד אלילים לאלילו ביתר הקרבה וביתר אמונה מאשר בן זמננו לאלים אלו.
העוקב אחר גלגולי ערכים בתולדות האנושות יבחין היטב, שהניוון החברתי החל בשעה שבני אותה חברה הרחיקו מחייהם את השיקול המוסרי האובייקטיבי. הדמוקרטיה הפכה לערך עליון, שבשמו הותר כל רסן. רבים נפלו על מזבח זה ללא הצדקה. גם רעיון "זכות הציבור לדעת" רומס ומשפיל אלפי אנשים. בשם זכות זו, פולשים עתונאים נעדרי מצפון פלישה נואלת לחיים פרטיים. אלו הן רק דוגמאות.
את זאת לימדו הכרובים. אפילו איסור עשיית פסל – אינו צו העומד בפני עצמו. אל מול פני הכרובים שהוצבו בקודש הקודשים, הבין היהודי כי במציאות חיינו קיים רק דבר ה', הציווי המוסרי הטהור. כל רעיון וערך כפופים לו ויונקים ממנו את השראתם. ברצונו אוסר הוא פסל ותמונה, וברצונו מתיר הוא עשיית כרובי קודש מוחשיים. מהם ילמד האדם על מקומם הנכון של שאר הערכים המקובלים בסולם חייו.
מראה העיניים לא יטעה את היהודי. אין סכנה שיעלה בדעתו שהכרובים הם, חלילה, תחליף לאלוקות או המחשתה. הוא מבחין, ששניים הם הכרובים ולא אחד. יחסיים הם ולא מוחלטים, בעוד אלוקי ישראל אחד הוא, ואין עוד מלבדו.
