לשלושה מהחוקים המופיעים בפרשה, מוצמדת פניה רגשית אל מצפון העם. החוקים באים להגן על היסודות החלשים בחברה, חסרי המגן והמשענת הציבורית. הפניה הרגשית מלמדת, שלא די בחוק, אפילו הוא מנוסח היטב. אם הלב לא יתחנך לחוש בסבלו של הזולת ובצורך ללכת לקראת אלו הזקוקים באמת לעזרה, לא תהיה הפעילות למען החלש – מלאה.
שלושת החוקים, שאליהם נלווית הפניה הרגשית, הם:
"כל אלמנה ויתום לא תענון. אם ענה תענה אותו, כי אם צעוק יצעק אלי, שמוע אשמע צעקתו" (שמות כ"ב, כ"א).
"אם חבול תחבול שלמת רעך, עד בוא השמש תשיבנו לו. כי היא כסותו לבדה, היא שמלתו לעורו במה ישכב? והיה כי יצעק אלי ושמעתי, כי חנון אני" (שם, כ"ה-כ"ו).
"וגר לא תלחץ, ואתם ידעתם את נפש הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שם כ"ג, ט').
המבט מתמקד במשותף, המאחד את שלושת הפסוקים הללו. מדובר בשלוש קבוצות חלשות בחברה. שלוש קבוצות שחולשתן מזמינה יחס מתנשא כלפיהן מצד אלו שהכח, הכסף והשלטון נתונים בידם, והם מדמים לעצמם שעוצמתם מעניקה להם את הזכות לרדות בחלשים הנתונים למרותם.
בפסוקים אלו מדובר בנורמה חברתית המתפתחת ומשתרשת מאליה בחיים האנושיים. אמנם לעיתים נורמה זו אינה עומדת בסתירה לחוק היבש, אך היא סותרת והורסת את אושיות המוסר האנושי עד היסוד. למרות הקו הדורסני המאפיין אותה, השפלת החלש אפילו אינה גורמת נקיפות מצפון לחזק השולט והמדכא.
ברוב המדינות מפלים את הזרים לרעה ומקפחים את זכויותיהם – על פי החוק. לכן, הוזהרה המדינה היהודית מפני מנהג זה. בחיי החברה ובהליכותיה נתונים אנשים אלו, המשוללים נציגות, משענת והדרכה – לקיפוח ולהשפלה. משום כך, פונה התורה אל החברה ואומרת: "לא תענון" – אל תנצלו את חולשתם לרעה. אל תגרמו להם שירגישו את סבל נחיתותם.
כיצד הבינו אזהרה זו בעלי המצפון בישראל? את זאת מוצאים אנו בשיחתם של רבי שמעון בן גמליאל ורבי ישמעאל, שעה שהוצאו לההרג על קידוש השם על ידי הרומאים: "אמר לו רבי שמעון לרבי ישמעאל: לבי יוצא על שאיני יודע על מה אני נהרג. אמר לו רבי ישמעאל לרבי שמעון: מימיך בא אדם אצלך לדין או לשאלה, ועכבתו עד שתהא שותה כוסך, נועל סנדלך או עוטף טליתך? אמרה תורה: 'אם ענה תענה אותו' (שמות כ"ב, כ"ב). אמר לו: רבי, ניחמתני".
הדברים מחרידים כל לב רגיש! מתשובתו של רבי ישמעאל לרבי שמעון, שעה שהוצאו להורג, מתברר לנו, כי במושג עינוי כלולים גם מעשים המצויים בחיי היום יום שלנו, כמו דחיית אנשים ללא סיבה, המתנתם מול הדלת הסגורה, אי התייחסות מספקת אליהם וכדומה. התורה מדברת על יתום, אלמנה וגר, משום שהם מועדים לעינוי ולדריסה יותר מזולתם, אך הכוונה היא לכל אדם שמקפחים את זכויותיו או פוגעים בו וברגשותיו.
הפקיד הדוחה ללא סיבה מוצדקת אדם מסכן הזקוק לשירותיו, במילים: "בוא בשבוע הבא", נהג הנועל את דלת האוטובוס בלי הצדקה בפני זקנה מדדה, שלא הצליחה להידחף פנימה – כל אלה כלולים במסגרת עינוי זו. גם הרשויות המקצצות קצבאות זקנה, במסגרת ריסון התקציב, בהנחה שקבוצה זו אינה מסוגלת להתקומם ולשבות, נכללות גם הן במושג עינוי זה.
כך גם נראים הדברים מנקודת מבטם של רבן שמעון ורבי ישמעאל, המנהלים דו שיח בצל הגרדום. הם מקבלים אישור מזעזע בתשובתו של רבן שמעון לרבי ישמעאל: "ניחמתני"! כלומר, עתה הנני מבין מדוע אני, רבן שמעון בן גמליאל, נשיא בית הדין העליון בירושלים, חייב למות בחרב. בוודאי במשך הפעילות הארוכה שלי כדיין וכאב בית דין, גרמתי לפחות לעינוי מועט לאחד האזרחים שנזקקו לשירותי, לעצתי או לפסק דיני.
בשלושת המקרים שצויינו לעיל, חושפת התורה לא את חטאי החברה, כי אם את השחיקה המוסרית שלה. את הנטייה הנפשית הנובעת מהסתגרות האדם בקונכיית ה"אגו" הפרטי שלו. כלל זה חל במיוחד על היחס כלפי היתום, האלמנה, הזר והעני, הצועדים בצידי הדרכים של החברה. כאשר האדם או החברה עסוקים בעצמם, אין להם זמן להאזין לזעקתם הבלתי נשמעת של הנדרסים על ידם. וכשלא שומעים, אין נקיפות מצפון!
אין ללחום נגד שחיקה זו באמצעות החוק והצו היבשים, כי אם באמצעות החינוך האישי המתמיד, הדורש מן האדם את העמידה המתמדת על משמר נפשו. חינוך התובע ממנו לבדוק ללא הרף, האם החלודה האנוכית אינה מכרסמת, חלילה, ברגישותו האנושית.