ימים ספורים לאחר שיצאו בני ישראל ממצרים, כאשר התברר לפרעה שאין בדעתם לשוב, התחיל הצבא המצרי לרדוף אחריהם. באותה שעה, בהבחינם ברודפים, עמדו בני ישראל מול מציאות חדשה וקשה מאד. הם חנו על שפת ים סוף, כשהם מוקפים מכל עבר במדבר, בים, באויבים ובסכנות נוספות. מובא במדרש, שבשעה קשה זו התפלגו היהודים לארבע קבוצות. נכנה אותן: הלוחמים, הדיפלומטים, המשלימים והמיואשים.
הלוחמים אמרו: אמנם המצרים חזקים מאיתנו, אך עלינו להלחם בהם עד טיפת הדם האחרונה ולמות מות גיבורים. או חירות – או מוות!
הדיפלומטים הצהירו: עלינו להרים קול זעקה במטרה לעורר את דעת הקהל העולמית. עלינו לפנות אל מצפון האומות ולהפעיל את כל הצינורות הדיפלומטיים כדי להניא את המצרים מלבצע את זממם.
המשלימים ביקשו: כיוון שהם חזקים מאיתנו, עלינו להכנע להם, לשוב למצרים ולהשתעבד שוב תחת ידם.
המתייאשים החליטו שאין תקווה ואין מוצא, ולכן מוטב להעדיף את המוות על פני נפילה בידי האויב האכזרי שיפעיל עליהם עינויים קשים ממוות. המסקנה היתה: ניפול לים.
כולם התאספו סביב משה, מנהיג העם. כל קבוצה ניסתה לשכנע את משה בצדקת דרכה. משה ענה להם: "התייצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום (אל תפלו ליאוש), כי כאשר ראיתם את מצרים היום, לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם (לכן, אין דרך חזרה למצרים). ה' ילחם לכם (אין צורך בנשק ובלוחמה אישית), ואתם תחרישון" (אין צורך במחאות דיפלומטיות) (שמות י"ד, י"ג).
מסר זה של משה רבנו הינו מסר לדורות. עם ישראל עבר ועובר שעות רבות, קשות מנשוא. לנוכח הצרות, המוח האנושי ממציא פתרונות מגוונים, בדרך כלל בהתאם לתכונותיהם של הממציאים. אולם באותן שעות חשוב מאד לצרף את רכיב האמונה, את היכולת לחסות בצל כנפי השכינה ולצפות לישועה ממרומים, ממקור החסד והרחמים השמימיים.
