כשמלאה סאת ייסוריהם של ישראל, וזעקתם עלתה אל האלוקים מהעבודה הקשה שהוטלה עליהם, חישב הקב"ה את הקץ. וביקש להוציאם ממצרים, מאותו כור ברזל מר ונמהר. אמנם עדיין לא תמו ארבע מאות שנות עבודת הפרך, אולם קושי השעבוד השלים את משך הזמן. הגיעה העת שיבקע שחר גאולתם.
לצורך מטרה זו נגלה הקב"ה אל משה רבינו בסנה. התגלות זו נועדה להטיל על משה את התפקיד הנשגב – להיות מנהיגה הראשון של האומה הנבנית. משה אמור היה להיות שליח ההשגחה העליונה ולחולל את הניסים המופלאים שנתלוו ליציאת מצרים. הוא זה שבחרה בו ההשגחה להיות מושיעם של ישראל, שינהיגם במדבר "כאשר ישא האומן את היונק" (במדבר י"א, י"ב), ואף נבחר להיות השליח שבאמצעותו תינתן התורה לעם הנבחר.
לא במקרה נבחר משה לשליחות עילאית זו. משה רבינו נבחן תחילה על ידי הבורא בנאמנותו לאחיו ולנכונותו לשאת עימם בעול. הוא גם נבחן במרעה הצאן בחמלתו על בעלי החיים. בכל המבחנים הללו עמד משה בהצלחה מרבית. רק לאחר מכן נגלה הקב"ה למשה והודיעו כי כבר הגיע זמן גאולתם של ישראל, וכי הוא, משה, עתיד להיות הגואל הראשון.
למרבה ההפתעה, לא בנקל קיבל משה את התפקיד. שבעה ימים תמימים הוצרכו כדי לשכנעו להסכים לכך. התורה מצטטת נימוקים רבים שהושמעו מפיו של משה, כדי להסביר מדוע אין הוא ראוי לפי דעתו לקבל על עצמו שליחות זו. סביר להניח, שבמשך שבוע ימים הועלו עוד נימוקים מנימוקים שונים על ידו, וכולם נדחו על ידי הקב"ה.
פרשת ההתחמקות שגבלה בהתמקחות, אומרת דרשני! מיהו האיש שהקב"ה מפציר בו כה הרבה, ועדיין הוא מסרב ועומד בסירובו?
משה רבינו היה מודע היטב עד כמה רע ומר מצבם של ישראל תחת יד מצרים. והנה עתה, הקב"ה מודיעו שבידיו המפתח להושיע את ישראל, הייתכן למאן מלפעול בנידון? והנה, להפתעתנו הרבה, משה רבינו בורח מלשאת במשא העם. הייתכן?
אולם אחרת הם פני הדברים. משה הבין כי המשימה חיונית מאד ואף ידע את גודל השעה ואת נחיצות העניין.
כאשר הקב"ה הפציר בו, הוא טען: "שלח נא ביד תשלח" (שמות ד', י"ג). חז"ל מבארים את דבריו: שלח ביד מי שאתה רגיל לשלוח, הוא אהרן. סירובו של משה רבינו לקבל את התפקיד נבע מהגישה שתפקיד גדול זה ראוי שיוטל על אהרן, אחיו הגדול.
אמנם היוזמה לכך לא באה מצידו, שהרי הקב"ה בחר בו, אולם הוא חש שהגאולה לא תוכל לבוא על גבי חוסר התחשבות מצידו ברגשותיו של אהרן.
ואכן, משה צדק בגישתו זו, אלא שנעלמה ממנו באותה שעה מעלתו הגדולה של אהרן. הקב"ה הודיע למשה, שאהרן לא ייפול ברוחו כתוצאה ממינויו של אחיו הצעיר, כפי שהוא סבור, אלא אדרבה, אהרן אף ישמח בלבו על כך.
כך אמר הקב"ה למשה: "הלא אהרן אחיך הלוי… הנה הוא יוצא לקראתך, וראך ושמח בלבו" (שמות ד', י"ד): לא כפי שהנך סבור, שאהרון יקפיד עליך על שאתה עולה לגדולה.
הלקח ברור. גם כשמדובר בגאולת עם שלם, בלתי אפשרי לרמוס את כבודו של אדם בודד. הכלל לא ייבנה על חורבנו של הפרט. אדרבה, זה שאינו יודע להעריך את יוקרתו של היחיד, לא יוכל לשמש כגואל הרבים.
