האלוקים הציב את סדום, עיר החטא והרשע, כמטרה בפני אברהם. באמצעותה ביקש האלוקים לבחון עד היכן מגיעה מידת החסד שטיפח אברהם בלבו. האם תכלול גם רשעים כרשעי סדום ועמורה? האם ימסור את נפשו להצלתם?
על הדרך היורדת סדומה התחוללה בנפשו של אברהם אבינו דרמה מסעירה: דרמת המפגש עם האלוקים, עם הנבואה. זה עתה נפרד אברהם מאורחיו אשר בישרו לו את לידת בנו משרה בת התשעים. "ואברהם הולך עמם לשלחם" (בראשית י"ח, ט"ז).
ובעמדו שם, מלווה במבטו את מלאכי הבשורה היורדים לסדום, מגלה הפסוק משהו מחביונו של האלוקים: "וה' אמר: 'המכסה אני מאברהם אשר אני עושה. ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום ונברכו בו כל גויי הארץ. כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (שם י"ח, י"ז-י"ט).
פסוקים אלו פותחים אשנב אל ההבנה הנכונה של המושג: "עבד ה'". התפיסה העממית מסבירה את המושג כדרישה שרירותית מן האדם להכנע לרצון עליון.
והנה, הפרשה שאנו עוסקים בה, פורשת לפנינו מסכת יחסים מסוג שונה בין האלוקים והאדם. האדם אינו עבדו של האלוקים, במובן הצר של המלה, כי אם שותפו. שותף, שבידו הופקד העולם הזה, כדי שישתיתו על אדני הצדק והיושר. וכשותף – יש לו הזכות לדעת מה נעשה "בעסק המשותף".
על כן, מודיע האלוקים לאברהם כי: "זעקת סדום ועמורה כי רבה, וחטאתם כי כבדה מאד. ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה עלי עשו כלה, ואם לא אדעה" (שם כ'-כ"א).
סדום לא תיחרב, אם לא יסכים אברהם לחורבנה. "התייעצות" זו מלמדת על הכן הגבוה שעליו מציב המקרא את האדם. על הכח העצום שהפקיד בידו האלוקים. כח רוחני המלמד על חשיבותו וערכו.
גילוי זה שהתגלה לאברהם אבינו, הצמיח את הדו-שיח המופלא, שבו מתחנן אברהם על נפש אנשי סדום ועמורה.
לעינינו מתרחש האבסורד. אברהם נאבק כדי להחדיר את מידת החסד אל לבותיהם של הבריות. סדום ועמורה בנו חברה המושתתת על אגואיזם, שהצמיח אכזריות נוראה כלפי כל זר שנקלע לתחומה. סדום היתה, איפוא, האנטי-תיזה של אברהם, המפריע הראשי במאבק על דעת הקהל בארץ כנען.
והנה, נוצרה הזדמנות לסילוק מורסת סדום מנוף הארץ. האלוקים, שופט כל הארץ, גזר עליה ועל אחיותיה לפשע – כליה. לכאורה, היה על אברהם לשמוח על התפתחות זו. הוא יוכל לנצל הזדמנות זו – השמדתן של ערי החוטאים הללו כדי להעלותן על נס בעיני בני דורם: להוכיח לכולם לאן מובילה דרך הרשע ומה סופה.
אך ברגע קריטי זה נחשף עוד פן מלבו הרחום, מלא החסד, של אברהם. ברוחו הגדולה הבין, שהאלוקים מגלה לו את התכנית של הכחדת ערים אלו, כדי לעורר אותו להתפלל בעבורם.
כל רגע של תפילה למען עיר החוטאים, תעמיק בלבו של אברהם את מידת החסד, שעליה שקד כל ימיו. על כן, ארכה תפילתו. על כן, היתה עמוסה ברגשות ובניואנסים עדינים, שהרעידו את נימי נפשו והוסיפו לה גוון של שלמות.
