מאמר זה מעלה על נס את מצות נתינת הצדקה. לא זו בלבד שמצווה גדולה היא להעניק צדקה לעני, אלא שקיים מבט ייחודי על הנושא, מבט המגדיל את ערכה של המצווה עד לאין ערוך.
למעשה, העני הוא המעניק האמיתי, הוא זה שתורם לבעל הבית שנתן לו צדקה. בעוד שבעל הבית העניק לעני פרוטה חומרית ויכולת קיום בעולם הזה, הרי שהעני מאפשר לבעל הבית לדלות מלוא חופניים מידות טובות, לב רחום, הבנה מעמיקה יותר לנפש הזולת, וכמובן, גם שכר נצחי שערכו לא יסולא בפז.
מעניין מאוד לציין שרעיון זה על אודות הנכסים הרוחניים שהעני מעניק לבעל הבית, חדרו לתודעת העם בדורות עברו ואף חדרו לשפה המדוברת. רות מסיחה לפי תומה ומספרת לנעמי: "שם האיש אשר עשיתי עמו היום בועז" (מגילת רות ב, יט). לפי דברי רות, היא זו "שעשתה עם בעל הבית", למרות שהיא הענייה המלקטת שבלים בשדהו של בועז!
