לאורך כל שנות חייו מנסה האדם להרחיב את האימפריה הפרטית שלו. הוא עושה זאת ע"י הקמת משפחה, ע"י רכישת קניינים וע"י עשיית פעולות שונות המטילות את רישומן על סביבתו הקרובה והרחוקה. האדם הינו מעין שליט בזעיר אנפין.
שלטון זה נקטע באחת ביום מסוים. הוא היום שמעיין החיים פוסק לנבוע בו. הפעילות המואצת, הנטייה לרכושנות ורצונות ההתפשטות – כולם מאבדים את משמעותם כאשר הנשמה נוסקת אל על.
יום המוות מטיל למעשה את רישומו על כל חיי האדם. החל מרגע הלידה מתקדם כל אדם לעבר יום זה. יום זה מציב שאלות יסוד בפני כל הצועדים לקראתו: מהי תכלית החיים הזמניים כאן? האם נהנתנות חולפת או פעילות חומרית מסוגלות להוות תשובה לשאלה הגדולה אודות מהות החיים וסודם? ואולי קיימים ערכים שיש להם חשיבות גם ביום המוות? ואולי ניתן 'לנצח' את המוות ולהיוותר נצחי וקיים לעולם?
אמנם לנו, בני תמותה, "אין שלטון ביום המוות", אולם שלטון הבורא קיים אף ביום זה, והוא הקובע את גורל בני אדם אף לאחר מותם בהתאם למעשיהם בשנות חייהם.
אמנם "אין שלטון ביום המוות", אולם יש חיים גם אחריו. חיים אלו יש להם משמעות עמוקה, ואיכותם גבוהה בהרבה מהחיים כאן עלי אדמות.