שני צדדיו של המאמר מורים, שהתורה, כלומר היהדות וחכמתה, היא מרכז החיים. יחד עם זאת, צרכי הקיום עלולים להציב קשיים בדרך להשגת החכמה.
מחד – כאשר הפרנסה אינה מצויה, ויותר מכך, כאשר הרעב מציק – "אין תורה", קשה מאוד לרכוש ידיעות חיוניות. הלב נתון באותה שעה במחוזות אחרים.
מאידך – "אם אין תורה", אם אין תכלית אמיתית לחיים – ממילא "אין קמח". אין כל תועלת בחיים חומריים שאין רוחניות בצידם. "הקמח" משמש כעזר ל"תורה", כרקע שצומחים עליו חיי התורה במלוא יפעתם, נעשה חסר משמעות "אם אין תורה".