המצוות שבין אדם למקום והמצוות שבין אדם לחברו אינן מהוות שתי מערכות נפרדות. הן אחוזות ודבוקות זו בזו, ולא תיתכן הפרדה כלשהי ביניהן.
כאן אנו נתקלים בקשר נוסף. התייחסותו של האדם לסביבתו, ובהיזון חוזר התייחסות החברה אליו, מהוות אמת מידה ברורה לרמתו הרוחנית הכוללת. ניתן לקבוע בבירור שאדם, המצטיין ביחסו לזולת, מצטיין גם בקיום שאר המצוות המצויות במערכת המצוות.
אחת הנקודות המקשרות בין כל המצוות והופכות אותן למכלול אחד היא הערכת מהות האדם. היהדות רואה בכל אדם נזר הבריאה. היא מזהה את צלם האלוקים הטמון בו. מכאן נובע היחס הטוב והמיטיב כלפי הזולת, מכאן נובעת האהבה העזה לכל נברא בצלם אלוקים, בבחינת "ואהבת לרעך כמוך". זהו המקור לכל הפעולות של גמילות חסד, של הכרת טובה ושל הטבה בני העם היהודי וכלפי יושבי תבל כולם.