בעולם בכללו, רבים דבקים ב"עקרון ההתנסות" עד כדי קיצוניות. הם מניחים שככל שהם יטעמו יותר ממה שיש לחיים להציע, כך הם יהיו מנוסים, רחבי-דעת ומועשרים. בכל מישור שהוא, נחשבת אי-ההתנסות להפסד. אולם במקרים רבים מדי, הכף בהחלט נוטה לצידה של התמימות.

אמנם התמימות אינה נחשבת למעלה חשובה. תמימות ופופולריות אינן בדיוק עולות בקנה אחד…

לאמיתו של דבר, השאיפה הילדותית להיות "איש העולם הגדול" פוחתת בעוצמתה לאחר גיל ההתבגרות. כיום, עם קיומן של תופעות 'מלבבות' כמגיפת האיידס וההתמכרות הנרחבת לקוקאין, יש מגמות של נסיגה באופנות מסויימות, עד שמקובל להיות שמרן יותר מבעבר. אך למרות שהתנהגויות מסויימות כבר אינן פסגת המאוויים, עדיין קוסם המסתורין שבהתנסות בוגרת. ה"התנסות" היא עדיין שם המשחק.

לחיות פירושו לחוות. זה ברור. אך היהדות סבורה שאין להתנסות ולחוות בלא אבחנה וכמטרה בפני עצמה. יש להתייחס להתנסות כאל אמצעי להגיע למטרה נעלה: להפוך לאדם רגיש מבחינה רוחנית, ובסופו של דבר לאדם מאושר יותר.

דחיית "עקרון ההתנסות" חזקה במיוחד בכל הקשור למערכות יחסים. ראשית, בגלל הבעיה המאד משמעותית – אובדן הרגישות והייחודיות החד-פעמית שנועדו לקשר האחד והיחיד. כל מעורבות קודמת שנשמרת בזכרונך עומדת כאבן נגף בדרכה של הרגשת המיוחדות המוחלטת עם בן-הזוג, שרובנו כל כך משתוקקים לה.

היבט נוסף, לא נעים במיוחד, הוא עניין ההשוואות. כל מערכת יחסים הקודמת לנישואיך, פותחת את הדלת לאינספור השוואות בין בעלך לעתיד לחבר שהיה לך בעבר, השוואות שאינן מועילות לך או לו. וזאת מפני שלא בכל קשר או היבט, תהיה ידו על בעלך על העליונה – נפלא ככל שיהיה.

גם בלי קשר לאובדן הייחודיות ולהשוואות הבלתי-נמנעות, רוב האנשים, לאחר שמצאו את שותפם האמיתי לחיים, אינם מתענגים במיוחד על זכרונות קשריהם הקודמים. עם זאת, לזכרונות אלה יש נטיה מעצבנת, הם אינם נעלמים במהלך החיים, אלא צפים ועולים בזמנים הכי פחות מוצלחים. הזכרונות הם כמו זבובים טורדניים החגים סביב ראשך.

אינך "מפסידה" בזה שעכשיו את לא עושה משהו שבעתיד תתחרטי שעשית. באותו עתיד, כאשר תהיי נשואה באושר לשותפך לחיים, לא תצטערי על כל אותן חוויות שלא חווית.

יש אנשים, שכאשר הם שומעים את הטיעונים בעד הימנעות מכל קירבה פיזית עם בן המין השני עד לנישואין, הם חשים בקונפליקט עצום בין שכלם להרגשותיהם. כמעט כל אדם חושב ובוגר בנפשו מודה שיש ברעיון היגיון רב. אולם, המחשבה על ביצוע ממשי של הרעיון עשויה לעורר בהם אימה. יש כאלה שהאפשרות לפעול בדרך זו מרגיעה אותם בדיוק כמו קפיצה מצוק לתוך בריכה של מי קרח. לאחרים, שרק שוקלים את העניין בדרך אגב, יכול הדבר לגרום להתקף חרדה ממשי. (בין שאר הסימפטומים: קוצר נשימה, הרגשת לחץ בחזה ושיתוק זמני.

אך, צחוק בצד: בעוד שמאחורי כמעט כל ההתנגדות לגישה היהודית להתקשרויות מסתתר ה"פחד מפני הבלתי נודע", ולא טיעונים אינטלקטואליים, כדאי לדעת, שאין כל "צורך" להתנסות במה שזה-לא-יהיה עם בן-הזוג הפוטנציאלי. הצורך הזה הוא תוצר ברור של נורמה חברתית. בשנות ה-50 במאה זו, למשל, הבחורה ה"טובה" הממוצעת לא דאגה שאין היא מכירה מספיק את בעלה לעתיד, וגם הבחור הממוצע לא "נלחץ" מהמחשבה על נישואים עמה. כנראה, גם ללא הכרה אינטימית מלאה של השני – חשו את עצמם בטוחים בבני-הזוג שבחרו להתחתן עמם.

"בסדר", ישאל הספקן, "אבל מנין את יודעת שלאותם תמימים מהדור הישן, שכבר היו נשואים, היו יחסי מין טובים? בהתחשב בסטיגמה שהיתה אז לגירושין, סביר להניח, שהיו מתוסכלים רבים שהשלימו עם כך שהם נידונים לבלות את שארית חייהם עם מישהו, שמאוחר מדי התברר שתחכומו החושני דומה לזה של היפופוטמוס".

במילים אחרות: לדורות הקודמים, מסכנים, לא אישרה החברה איסוף נתונים חיוניים מסויימים על בני-הזוג הפוטנציאליים, וללא ספק הם סבלו מכך. לנו, החיים בתקופה "נאורה" ורבת-מזל, יש גישה למידע שכזה, מדוע שלא להשיג אותו ולהרוויח מכך?

אך הסיבה לצורך הכמעט כפייתי בימינו לנסות כל דבר לפני שמתחייבים אליו, היא עמוקה יותר מאשר אי-הנכונות לוותר על "הזדמנות-פז" זו. עובדה היא שבמידה זו או אחרת, כמעט כולנו קורבנות של הגישה המאוד לא טבעית ולא-בריאה למיניות של החברה המודרנית. גישה זו משקפת אי-הבנה חמורה של הטבע האנושי, וכתוצאה מכך, היא איננה מצליחה לגרום אושר וסיפוק אמיתי למספר רב של אנשים.

שגיאתה החמורה של החברה המודרנית היא התייחסותה הנפרדת לגוף ולנשמה המפעילה אותו. תופעה מצערת זו נצפית בעיקר ברפואה, בה הרופאים נוטים לטפל בגוף עם מעט יחס, או העדר יחס כלשהו לנפש, ואינם מבחינים עד כמה משפיע מצבו הרוחני של האדם על בריאותו הגופנית.

היהדות מתייחסת לאדם בשלמותו. הגוף והנפש אמורים לפעול יחדיו – תפקיד הנשמה להגדיר את זהותו של האדם ותפקידו של הגוף לממש זהות זו.

מהיבט הוליסטי ("שלמותי") זה, נוכל להסיק מסקנה יסודית על המיניות: קירבה פיזית שאין בה קירבה רגשית אינה מהווה ביטוי אמיתי של ה"אני". עם זאת, יש רבים הסבורים בתמימות שניתן להפריד בין הגוף לנפש. לפי תפיסה זו, אנו מסוגלים לדחוף לארון את רגשותינו המכבידים (למשל: "אני לא כל כך מרגישה משהו מיוחד כלפיו") ולצאת לרחוב כיצורים פיזיים משוחררים, בלי להרגיש שהשארנו את עצמיותנו האמיתית בבית.

למעשה, ההתנסות המינית הקודמת איננה רלוונטית להצלחת הנישואים. ייתכן שהיא אפילו מזיקה. חשוב באמת להכיר את אישיותו של בן-הזוג. וזאת משום שבמהותה, הקירבה הפיזית איננה יותר או פחות מהרוח המפעימה אותה.

האתגר ברומנטיקה המודרנית הוא, לאפשר מספיק קירבה פיזית כדי ללבות את אש התשוקה מבלי לכבותה. לרוע המזל, קשה לעמוד באתגר הזה ולהמשיך לחיות ביחד. עד מהרה תגלו שליחסים ביניכם יש סיכוי טוב יותר להחזיק מעמד, אם תגבילו את הפגישות לסופי שבוע או אפילו לפגישות חודשיות. זאת ועוד, תרצו לעשות דברים שייצרו את התחושה שאתם בעולם אחר. בין הפעילויות המועדפות: ארוחות לאור הנר (שבהן נמוגים בחושך הפגמים הפיזיים), טיולים על החוף, בחצות הלילה תחת שמי כוכבים וכו'. בין הפעילויות שיש להימנע מהן: הוצאת הפח, החלפת חיתולים, נקיון החצר, בקיצור – כל מה שדומה למציאות.

לפני שתסיקו מסקנות שאין לי שום דבר חיובי לומר על סוג זה של רומנטיקה, חכו. למרות שהיהדות היא תומכת נלהבת של חיים מציאותיים, היא מכירה בכך שמנה קטנה של אשליה עשויה להיטיב מאד עם מערכת יחסים. הנושא כולו תלוי בשני גורמים: השלב שבו נכנסת האשליה לתמונה, והאם נכללים במערכת יחסים פיזיים.

כבר דנו בעניין חשיבות האובייקטיביות במהלך ההיכרות. ברור הדבר, שאין תקופה בחייך שבה הקשר עם המציאות חשוב לך יותר מאשר בזמן שאת לומדת להכיר את מי שבהמשך הדרך עשוי להיות בעלך. רגליך צריכות להיות נטועות עמוק בקרקע ולא לרחף כמה מטרים מעליה. ראשך צריך להיות מאה אחוז בעולם הזה… לטפח אשליות או אפילו לאפשר להן קיום כלשהו בשלב הזה, הרי זה משחק טיפשי ומסוכן מאד. ואם משמעות הדבר שללא יחסים פיזיים אין "רומנטיקה", הרי שבכל זאת עדיף הדבר, על פני נישואין לאדם הלא נכון על סמך אשליה רומנטית.

אם כן, מתי אפשר להיות "רומנטיים"? אחרי שאתם מחוייבים להתחתן זה עם זה. כמובן, עד לאחר נישואיכם לא יהיה מקום להיבט הפיזי, אך כפי שנוכחנו, הרומנטיקה יכולה להתקיים היטב גם בלעדיו. בכל מקרה, כאשר שניכם כבר החלטתם לבלות את כל חייכם ביחד, כבר אין צורך להחמיר כל כך באובייקטיביות זה כלפי זה. אין הדבר אומר שלא צריך להיות מודעים זה לחולשותיו של זה – אחרי הכל, חלק מתפקידך לאחר הנישואים יהיה לעזור לבן-זוגך להתפתח לאדם הנהדר ביותר שהוא יכול להיות. ולכך נדרשת מודעות לחולשותיו. אך אין כל טעם להתמקד בהן. זה האיש שלך, ואותו את רוצה. עכשיו הגיע הזמן לחגוג את החיובי שבו. התענגי על היופי באדם שבחרת להינשא לו. הרשי לעצמך להיות מעט סהרורית. אל תוותרי על ארוחות לאור הנר, טיולים על החוף וטיולי חצות מתחת לשמי כוכבים. אין שום סיבה שתפסיקי עם זה לאחר הנישואים (כשניתן להוסיף גם את ההיבט הפיזי). איש לא אמר שיש משהו לא בריא בהרגשה שבן-זוגך (או בעלך לעתיד) הוא האדם הנפלא והנהדר ביותר בעולם (אני יודעת שבעלי הוא כזה).

אך מהנה ככל שתהיה רומנטיקה זו עם שותפך לחיים או שותפך לעתיד, יש משהו טוב ממנה. הרבה הרבה יותר טוב. ושלא כמו ברומנטיקה הקלסית והמודרנית, המשהו הזה אינו כולל כל התרחקות מהמציאות. להיפך, הפן המציאותי שבו הוא מה שעושה את כל העניין כל כך נפלא ונהדר. זאת ההכרה המאוד חזקה ששניכם בחרתם להתאחד זה עם זו לכל החיים, לא על סמך אשליות וורודות אלא על סמך הבנה והערכה עמוקות למהותו ולאופיו של השני. זוהי רומנטיקה אמיתית. אין הרגשה שהיא יותר חובקת-כל, משמחת או אמיתית-ממשית. וזאת למרות שאין ספק שקירבה פיזית היא אחת הדרכים הנהדרות ביותר לבטא רגשות אלו, היא אפילו אינה הכרחית. לרגשות יש קיום משל עצמם, ואין בכך כדי להפתיע. כי אם מה שיש ביניכם הוא אמיתי, הרי שלא הקירבה הפיזית היא הגורם שקבע את הקשר מלכתחילה.

רומנטיקה ללא מגע היא דרך נהדרת להתרכז בחלקים המוצלחים ביותר של האדם קודם נישואיך, ואילו רומנטיקה פיזית היא דרך טובה יותר להתרכז בחלקים המוצלחים של האדם שלו את נשואה. אבל בשני המקרים, תשוקתכם זה לזה מופעלת על-ידי אהבה ממשית, כזאת המתפתחת בהעדר קירבה פיזית, כזאת שהיא רוחנית וממשית.