בתחילת התיאור של החיים במדבר, מספרת התורה על הצו האלוקי: "שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם, במספר שמות כל זכר לגולגלותם" (במדבר א`, ב`).
ספירה זו של העם לא היתה מפקד אוכלוסין למען פרסום בשנתון ממשלתי. הספירה מצביעה על חיבתם של ישראל. כל יחיד נמנה עם שבטו. איש לא נשכח. כל יחיד בישראל זכה להערכה ולמקומו הטבעי בתוככי העם.
הספירה העניקה צורה ועיצוב למחנה העבדים נעדר האישיות. הספירה לוותה בהתארגנות לשבטים, לבתי אב ולמשפחות. הספירה היתה מדויקת ומחושבת עד לאדם האחרון שבכל שבט. כך זכו השבטים לפסוקים המפרטים באופן מלא של מספר אנשיהם.
אך נשים נא לב, מי הוא המחייב למנות את העם? האלוקים היודע היטב את מספרם גם ללא ספירה זו. אם כן, מדוע הוא זקוק לה?
אכן, הוא אינו זקוק לה כלל. ספירה זו היתה למענם, למען התחושה האישית שלהם. למען ירגישו בערך העצמי המתחיל לנבוט בקרבם, ערך עצמי גם כקבוצה וגם כפרטים. כי "מתוך חיבתם – מנאם" (רש"י) .
ראו נא, עד כמה מדויק הפסוק המצווה על ספירת העם. לא נאמר בו, לדוגמה: אסוף את העם וספור אותו, אלא: "שאו את ראש בני ישראל" – "אין לשון שאו, אלא לשון גדולה" (רמב"ן).
ספירה זו תביא את העם לנשיאת ראש, לזקיפות קומה, לתחושת ערך עצמי. אלו הם תנאים ראשוניים להתגבשותו של עם, שיהיה מסוגל לקבל על עצמו אחריות אישית ולאומית, מטרות ויעדים ברורים. יחד איתם הוא יהיה מסוגל לצעוד אל תוך ההיסטוריה, להאבק וגם לנצח!
לא ספרו אותם כעדר בקר, כאסירים בכלא. הספירה היתה קשורה ישירות "למשפחותם לבית אבותם". עבדים בכל העולם הם נעדרי משפחה, במובן המקובל של המילה. אבותינו, העבדים המשוחררים ממצרים, בתחילת דרכם כבני חורין, היו זקוקים לה למשפחה, במשמעותה הנאצלת.
זהותו האישית של האדם קשורה בהקשר בל יינתק לביתו, למשפחתו. זהות זו מלמדת רבות על תחושת השיוך של האדם, על רצונו העז להיות חלק ממשהו הגדול ממנו אישית. רע לו לאדם שאבד לו קשר זה, והוא נע ונד בעולם ללא עבר משפחתי שיאפשר לו להתרפק עליו.
היה זה מניין המתייחס ישירות לבתי האבות. עוד אמצעי התורם לקשר האישי של הפרט לקבוצה, קשר הבונה זהות.
ואין הדברים משניים כלל וכלל. במעמקי קשר זה טמון הקשר לקבלת התורה. זהו הקשר המאפשר לעם להפוך מקבוצה המונעת על ידי כוחות אופנתיים, לעם שבמוסרו קבועה תשתית התולדה האנושית, היא תורת אמת המשמשת תשתית כוללת לבריאת העולם.
יסודו של כל עם במשפחה. אין עם החזק יותר מחוליה בסיסית זו. אם רפה היא, יימוטו עמה יסודות העם והחברה. רק באמצעותה ניתן להעביר מדור לדור תכנים, ערכים וייעוד. רק אב יכול למסור לבנו את לפיד המוסר, התורה והזהות היהודית, למען יעביר אותו הלאה מאב לבן, מאב לבן.
*  *  *
מכאן עוברת הפרשה לתיאור "טקס הענקת הדגלים" לשבטים: "איש על דגלו באותות לבית אבותם, יחנו בני ישראל מנגד, סביב לאהל מועד יחנו" (שם ב`, ב`).
כל שבט זכה לדגל! דגלו של ראובן היה אדום ועליו מצוירים דודאים. צבע דגלו של שמעון היה ירוק ומצוירת עליו העיר שכם. על דגל לוי היו מצוירים האורים ותומים על רקע אדום, לבן ושחור, וכן הלאה.
פעולה זו העניקה את ההכרה ואת הזהות העצמית לשבט. העם הוא אחד, אולם בלא טשטוש של הקבוצות השונות המרכיבות אותו. כולן בעלות ערך עצמי, לכולן הזכות להניף ברמה את דגליהן על צבעיהם המיוחדים. אינטגרציה אין פירושה התמסמסות בתוך הרוב וויתור על הייחודיות.
אומות העולם התבוננו בדגלים וקנאתן התעוררה, אך הדבר מצריך התבוננות:
מה המיוחד בסידור המחנות במדבר ובהענקת הדגלים לשבטים? והרי לכל יחידה בכל צבא בעולם יש דגל – נס היחידה. מהו המקום לקנאה?
התשובה היא שהעמים הבינו את הערך הטמון כאן. הם שמו לב לאיזון שנוצר בעם. היחיד זכה למלוא ערכו, ובד בבד הכיר היטב את מקומו בתוך הכלל. נוצר גם איזון בין השבטים. הם תפסו כל אחד את מקומו הראוי והייחודי בפסיפס הלאומי, תוך כדי התאחדות עם שלטונה המוחלט של התורה ושל הנבואה, שלטון הנובע ממרכז המחנה, הוא אוהל מועד, שבו שרתה השכינה.
זהו האיזון החברתי שאחריו תרה האנושות כבר אלפי שנים. האנושות המיטלטלת בין משטרים טוטליטריים, הרומסים את היחיד עד עפר ואינם מייחסים לו ערך מלבד תועלתו ל"מדינה" ול"עם", לבין דמוקרטיות רופסות, שבהן אין כל מרכז, איש הישר בעיניו יעשה.  משטרים שהכול מותר בהם עד להרס עצמי.
זוהי המסגרת שהעניקו הדגלים. מסגרת שאליה חותרות כל האומות בעולם, חותרות אך אינן מגיעות…
האומות חשו שקם כאן עם בעל אופי ומשטר אידיאלי, עם שימשיך לנצח מול כל הסיכונים. הם חשו שאינם מסוגלים להגיע לאותם הישגים, לאותו איזון נכסף. אך במקום להרכין ראש ולהודות באמת, הן פיתחו את הקנאה ואת ההתנגדות, ומכאן המקור להתנכלות הקשה לאורך כל הדורות.
*  *  *
אך עדיין יש לברר שאלה יסודית מאד:
מדוע עם צאתם מהשעבוד המצרי, מפתחת התורה את הפירוד לשבטים, במקום להביא לביטול הקבוצות השונות בעם? האם לא טמון בחלוקה שבטית זו זרע המחלוקת?
עיון מעמיק מגלה שדווקא ההיפך הוא הנכון. שמירת הייחוד השבטי הינה הערובה היחידה לשמירת אחדותו של העם.
אכן, במבט ראשון מופלא הדבר. עם יוצא ממצרים. עם שקושי השעבוד מחק את ההבדלים השבטיים בקרבו. גם בעיני הנוגש עצמו לא היה כל הבדל בין יהודי ליהודי. הוא עינה את כולם בשווה. והנה, ברגע השחרור, במקום לנצל את תחושת ה"יחד" הגדולה שנבעה משותפות הגורל, במקום לגבש המון זה לעם אחד מלוכד, מחזירה אותו התורה אל השבטיות. תוחמת לכל שבט את תחומו, תוך טיפוח גאוות השבט.
הפרשה מחדדת את הקווים המפרידים בין שבט לשבט ומציבה ביניהם גבולות. לכל שבט נקבע מקום חנייה מדויק – מסביב למשכן.
הפרשה מטפחת את גאוותו של כל שבט. הפסוק מדבר על דגל מיוחד שהיה לכל אחד משבטי ישראל. אין כמו דגל כדי לעורר הזדהות ותחושת ייחוד.
ואתה עומד ותמה מול תמונה ססגונית זו: מדוע לא ניצלה התורה את השחרור כדי להביא לאחדות בקרב העם? מדוע צועדת התורה בדרך הפוכה מזו שצעדו בה כל העמים במהלך ההיסטוריה?
ואם לא די בכל אלה, הרמב"ם קובע שלעתיד לבוא, בעת הגאולה השלמה, כאשר יתקבצו כל פזורי עם ישראל מחדש לארץ ישראל, תוחזר תפארת השבטיות למקומה (רמב"ם הלכות מלכים).
האם אין בתמונת עולם זו בסיס לקיטוב, לכיתתיות, מוקד למחלוקת ולריב אחים?
התשובה היא שלמרות הניסיון להתעלם מהמציאות – שונים בני האדם זה מזה. קבוצה אנושית אחת נבדלת מרעותה. הטוען: "אני אזרח העולם", בתוך כדי דחיקת הייחוד הלאומי, אמנם משמיע משפט מרשים, אך נבוב מתוכן. כל ניסיון לערבל קבוצות אתניות שונות ב"בלנדר" לאומי משותף – נידון לכישלון.
אכן, בני אדם שונים זה מזה. גם צורכיהם הגשמיים והרוחניים שונים, כך גם גישתם לחיים ולעצמם. לכן צריכה התפתחותם האישית והלאומית להתאים למבנה האופי המיוחד שלתוכו נבראו.
כאשר העניק אלוקים לעמו תורה, כדי שיפתח את הפוטנציאל הרוחני, הותאמה תורה זו לכל סוגי האופי של העם. אופי המוצא את ביטויו הרב גוני בשנים עשר השבטים.
דווקא בידיעת ההבדלים במדויק, טמונה הרגיעה החברתית. כאשר כל שבט יודע שדרכו הייחודית הינה רק חלק מן השלם, פוחתת עד למינימום אפשרות של ריב אחים ומחלוקת. הרי לא הוא העניק לעצמו את ההכשר להשקפת עולמו, לא הוא קבע שהיא האמת בעבורו – כי אם התורה! וזו, הלא העניקה אותו הכשר גם לקבוצות אחרות בעם. הוא חש היטב בחוסר זכותו לכפות את דעתו על בני השבטים האחרים. עם זאת, לשם בירור נקודות החיכוך הבין שבטיות, יושבים חכמי בית הדין הגדול הסנהדרין בירושלים.
זו היא השיטה החינוכית היחידה המסוגלת לחנך לאחדות אמת.