מהי הזיקה בין האירוע של יציאת מצרים, ראשית התרקמותו של עם ישראל לאומה, לאירוע החשוב ביותר בתולדות ההיסטוריה, מתן תורה בהר סיני?
בדפי ההיסטוריה הלא-רחוקה אנו מוצאים לא אחת תופעות של עם המשתחרר מכבלי שעבוד זר וזוכה לעצמאות. הכמיהה הממושכת לשחרור מעול זרים שליוותה את העם, והתקווה לעצמאות המתגשמת, מפנות את מקומן למעין שכרון חושים המוני. אנשים חפצים לטעום את טעם החירות עד תום, ולכן, מנהיגיהם נתקלים בקושי להשתלט עליהם. במצב זה, דרושה הכנה מדוקדקת מראש של כל החוקים. יש לתת את הדעת שהחוקים יהיו תקפים לאחר השחרור, כדי שתקופת המעבר לא תיהפך לאנדרלמוסיה חסרת תקנה.
ביציאת מצרים המצב היה שונה. לא היתה כל אפשרות לאנשים לתכנן את היציאה מעבדות לחירות. לא הוכנו גם חוקים אנושיים או משטר מדיני. בבת אחת, ללא כל הודעה מוקדמת, ניתנה האות ליציאה ממצרים. מיד עם יציאת בני ישראל ממצרים בישר להם משה, שהיציאה לחירות עדיין לא הושלמה; עתידים הם, בעוד מספר שבועות, לקבל את החוקה החדשה. חוקה זו לא תחובר על ידי נציגי העם כמקובל, חוקת עם ישראל היא התורה שתינתן משמים.
בעת יציאת מצרים, היו בני ישראל חדורים בהכרה שמיימית זו. בתקופה שקדמה ליציאתם הם היו עדים למחזות מופלאים של התגלות מלכות ה` בעשרת המכות. בני ישראל הכירו והכריזו שבורא העולם הוא בעל הבית של הבריאה כולה, וחוקי הטבע מסורים בידו. מכאן ועד לקבלת התורה היה זה מהלך אחיד ומובן, שבו צעד העם לקראת חירותו האמיתית. כאיש אחד בלב אחד הם הכריזו למרגלות הר סיני: "נעשה ונשמע".
ספירת העומר מפסח ועד שבועות, מיציאת מצרים ועד מתן תורה, באה לחבר את הקצוות. מטרתה להגן על העם מפני העייפות המכרסמת בלב כל עם, המדמה שחירותו מעול זרים היא השגת מטרתו העליונה. הספירה היא ריענון של שאיפת הגאולים, לבל יסתפקו במינימום שהושג, כי אם ימשיכו לחלום, ללחום ולהאבק על המקסימום, על התפתחותו הרוחנית של העם, על העלאת איכותו המוסרית. כך יגיעו אל האושר הנכסף. בכוחה של ספירה זו, לקרב למעמד מתן תורה גם מבחינה נפשית, לא רק אז, במדבר, כי אם בכל דור ודור.
בדומה לאסיר הסופר בכיליון עיניים את הימים עד ליום שחרורו, כך ספרו בני דור המדבר את הימים עד ליום שבו יזכו לעבוד את האלוקים למרגלות הר סיני. ספירה זו הפכה את חג הפסח למבשרו של חג השבועות.
ימי הספירה הם ימי הגשר והקשר בין שני חגים אלו. הספירה מאחדת אותם ומלמדת שאין להפריד בין גאולה גשמית, ארצית, לבין גאולה רוחנית. אין הראשונה קיימת בלעדי רעותה. עצם קיומה של הגאולה המדינית נתון בסכנה, אם יראו הגאולים במסגרת החומרית את תכליתה הסופית, את חזות הכול. מהפכות רבות שקעו בעקבות עייפות גיבוריהן, אלו שהאמינו כי הגיעו לסוף הדרך, ואין עוד אל מה לשאוף. יציבותן של מדינות רבות שזכו ביום מן הימים לעצמאות, התערערה כאשר התברר שהמטרה האחרונה שנותרה למשחרריו היא מאבק עקוב מדם על השלטון. שום חזון, שום ייעוד לא הונח ביסודו של שחרור זה.
בתורה קיימת מצווה הבאה ללמד אותנו את ערך הזמן, היא מצוות ספירת העומר.
בין פסח לשבועות יש ארבעים ותשעה ימים. מדי יום ביומו אנו סופרים את הימים שעברו לקראת חג השבועות, שהוא יום קבלת התורה. עם ישראל מקבל מדי שנה ביום זה את התורה מחדש. הימים הקודמים לחג השבועות הם זמן מיוחד, ימי הכנה לקבלת התורה. זמן זה הוא יקר ביותר, ובימים אלו ניתן להשיג אוצרות רוחניים. אנו סופרים אותם ולומדים להעריך את המתנה הנפלאה, את הזמן- לנצלו היטב ולהשקיע בו השקעות שתישמרנה לנצח.
ימי ספירת העומר מהווים ימי הכנה לקראת חג מתן תורתנו הממשמש ובא. ככלה הממתינה בערגה לקראת יום כלולותיה, וסופרת בדריכות את הימים ואת השבועות, שעדיין נותרו עד ליומה הגדול, כך מתכוננת גם כנסת ישראל – הכלה, לקראת יום נישואיה לחתן – הבורא.
כך שנו חכמים במדרש: "`שבע שבתות תמימות`, אימתי הן תמימות? בזמן שישראל עושים רצונו של מקום". לתמימות שבה עוסקת התורה יש משמעות כפולה: על השבועות להיות תמימים, וגם על עם ישראל, הסופרים, להיות תמימים.
קיימים שני סוגים של לוחות שנה. האחד הוא לוח אשר מדי יום ניתן לתלוש בו דף, אך קיים גם לוח שבועי, שבכל יום יש בו מקום לרישומים שונים.
כאשר תמה השנה, בולט השוני שביניהם. בעוד הלוח הראשון יישאר חסר דפים, ייוותר השני במלוא עוביו. אם אכן השכילו לרשום בו דברי טעם, הריהו נחשב לספר מלא עניין.
חייו של האדם משולים ללוח שנה. יש התולש מהם דף אחר דף, עד שלא נותר עוד מה לתלוש. ויש המבין את חשיבותם של דפי חייו, וממלא אותם עד תום בתוכן. גם ברבות השנים הוא מהווה נושא להערכה אמיתית.
שבע השבתות המובילות לקראת מתן תורה צריכות להיות תמימות. נוסף לכך, לא נוכל לספור את הימים שנותרו עד לחג השבועות ולהחסיר מדי יום מהמניין שחלף. צורה זו של תלישת דפים מהלוח לא תוכל לקרבנו להר סיני. נדרש מאיתנו ניצול של ימים אלו עד תום. רק עם תוספת של עוד יום מלא תוכן ושל שבוע נוסף גדוש משמעות, ניתן לגשת כראוי לחג מתן תורתנו. ואמנם, כך אנו סופרים כאשר הימים מתווספים והולכים לקראת חג מתן תורה.
זמן הספירה הוא בתחילת הלילה. מיד אחרי תפילת שמונה-עשרה של ערבית סופרים את ספירת העומר. בלילה הראשון אומר: `יום אחד לעומר`, בלילה השני `שני ימים לעומר`, וכן בכל הלילות, עד ללילה השביעי. בלילה השביעי מוסיף ואומר: `שבעה ימים, שהם שבוע אחד לעומר`. והספרדים מסמיכים תמיד `לעומר` אל הימים, ואומרים: היום שבעה ימים לעומר, שהם שבוע אחד`. מלילה זה ואילך מונים הן ימים והן שבועות. בכל לילה הוא מונה תחילה את מספר הימים הכולל, ואחר כך מפרט אותם לשבועות ולימים.
אחר הספירה נוהגים לומר: "יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו". טעם המנהג הוא לפי שהזכרנו בספירה את קרבן העומר, אנו מתפללים שייבנה בית המקדש ונקריב את העומר בבית המקדש.
