הוא היה אדם עתיר נכסים. עסקיו חבקו עולם. העובדה שהוא לא תרם מאומה מכספו לנזקקים, הוכיחה כאלף עדים, שהוא מאוד אוהב את כספו. עובדה זו העניקה לו את צמד המילים: "זלמן הקמצן". יום אחד באו אנשי העיירה לרב העיר, ובקשו ממנו שידבר על ליבו של זלמן, אולי ייטיב את דרכיו ויוזיל מעט מכספו לעניי העיירה…
הרב המתין להזדמנות הראשונה, וזו לא איחרה לבוא. חג הפסח מישמש ובא, והרב דרש ברבים את הלכות בדיקת חמץ. בין משתתפי השיעור, היה גם זלמן מיודענו. בין יתר הדברים אמר הרב, שעל פי ההלכה צריך לבדוק חמץ, רק עד מקום שידו מגעת, כלומר, צריך לבדוק את החמץ רק במקומות שיש הסתברות שנמצא שם חמץ, אבל מעל גבי ארונות וכדומה, מקום שאין ידו של אדם מגעת לשם, ואין סיבה הגיונית שמישהו הניח שם חמץ – לא צריך לבדוק. הרב הוסיף ואמר שחייבים לבדוק גם בכיסי הבגדים שמא נכנס לשם חמץ.
בסיום הדרשה קרא הרב לזלמן ואמר לו: "זלמן ידידי, אמנם אמרתי שצריך לבדוק חמץ בכיסי הבגדים? אך דע לך, שאתה פטור, אתה לא צריך לבדוק בכיסך…"
"מדוע?" התפלא זלמן, "מדוע ההלכה לא רלוונטית לגביי?" הרב הוסיף: "ההלכה היא שאדם צריך לבדוק חמץ רק עד מקום שידו מגעת, ואתה לעולם לא מכניס את ידך לכיסך…"
כשהרב ראה שזלמן קלט את המסר, אמר לו הרב: "בא אל ביתי ואראה לך משהו". זלמן טרם מבין מה הרב רוצה, אך הנה הרב מוציא זכוכית גדולה ומעמיד אותה ביניהם.
"מה אתה רואה?" שאל הרב. "אותך", ענה זלמן…
התכופף הרב שוב והוציא מראה גדולה וגם אותה העמיד ביניהם. "מה אתה רואה עכשיו?"
"את עצמי", ענה זלמן בסיפוק… "מדוע?" שאל הרב, "הרי זו זכוכית וזו זכוכית? אלא, שהמראה מצופה בחומר העשוי מכסף, ולכן אין רואים דרכה… כשיש לאדם כסף מול העיניים, הוא עלול לראות רק את עצמו…"
*
פרשתנו פותחת בציווי: "וידבר ה` אל משה לאמור. דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה. מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תיקחו את תרומתי". אלוקים לא אומר "ויתנו לי תרומה", כמתבקש, אלא "ויקחו לי תרומה", הלא דבר הוא…
כשאדם מעניק משלו לאחרים, כשאדם נותן פרוטה לנזקק, המקבל קיבל פרוטה שתיעלם מהר מאוד, אולם הנותן קיבל משהו נצחי, הנותן נהיה אדם טוב יותר, אדם נעלה יותר, הוא קנה מעלה נצחית בנפשו.
תרומה היא מלשון הרמה והתרוממות. כשאדם מעניק משלו לאחרים ועוזר לנזקקים, הוא עצמו מתרומם ומשדרג את אישיותו. זוהי כוונת הבורא: "וייקחו לי תרומה", כי יותר ממה שהם נותנים הם לוקחים… כולנו חשים חוויה מרוממת זו. אנו מרגישים שאמנם אנו חסרים פרוטה, אך מרוויחים לאין ערוך…
הרמב"ם מבטיח שלעולם (!) אין אדם נהיה עני מן הצדקה!
אביא סיפור מרתק נוסף: אחד מגדולי העשירים הלך לבית עולמו והותיר אחריו נכסים רבים. מיד לאחר פטירתו בא עורך דין ובידיו צוואה שהנפטר הורה לפותחה לפני הקבורה. הבנים פתחו את הצוואה ונדהמו. אבא מבקש שיקברו אותו עם גרביים… הבנים נכנסו לדילמה לא פשוטה, שהרי ההלכה היהודית קובעת שהנפטר נקבר רק עם תכריכים, ולא עם שום דבר נוסף. מאידך, יש מצווה לקיים את דברי המת… מה עושים? פנו הבנים לרב, והרב הורה לא לקיים את צוואתו ולקוברו ללא גרביו…
הבנים אימצו את מוחם כדי להבין מה רצה אביהם. וכי חושש הוא מקור? לא היה להם שמץ הבנה…
לקראת סוף ימי השבעה, הם קיבלו מכתב נוסף מהאב. ובמכתב הוא כותב: בניי היקרים, מן הסתם לא הבנתם מה היה כוונתי, ולמה רציתי להיקבר עם גרביי. ידעתי שתהיה לכם דילמה וגם ידעתי מהו הפסק שיינתן… רציתי לומר לכם דבר אחד: לאחר פטירת האדם, הוא נפרד מכל נכסיו. כשהוא נקבר, גם אם הוא מאוד רוצה, אפילו את גרביו הוא לא יוכל לקחת איתו…
מה שמלווה את האדם, אלו הם מעשיו הטובים שנחקקו בנפשו ובאישיותו…