לתפילה יש שני פנים. הפן האחד מתאר את עולם התפילה כמקום שבו האדם, הנמצא במצב של חיסרון, "מכניס" את הבורא אל תוך חייו כדי שיצליח לחיות ולהתקיים. אנו קטנים וחלשים מכדי להתקיים בכוחות עצמנו. התפילה היא, איפוא, ההזדמנות להרים עינינו לשמים ולבקש גשם – השפעה עליונה.
בפן השני מתוארת התפילה כהזדמנות פז להתקרב לה`. זוהי פינה קטנה בעולם שבה יכול האדם למצוא את התענוג האמיתי: קירבה אל הטוב האמיתי.
איזה פן מביניהם חשוב יותר?
התשובה מדהימה. כל הבעיות העומדות בדרכנו אינן אלא כלים להתקרב אל ה`. כל ניסיון, כל כאב וכל רגע של יסורים, החל בסבלו של אדם הראשון בפוקחו את עיניו לראשונה, וכלה בכאב וביסורים, ביתמות ובשכול המלווים את תקופת עקבתא דמשיחא. כל אלו קיימים אך ורק כדי שיוכל האדם להתקרב אל בוראו.
עבודתנו הרוחנית היא להפנים עיקרון זה בכל הזמנים. בתקופות שבהן מתנהלים חיינו על מי מנוחות, אנו נוטים, לעיתים, לראות את התפילה כמטלה, כחלק משיגרת היום-יום, אך כאשר מצב העניינים הוא בכי רע, אנו רצים בדבקות אל הסידור ומבקשים לפתור בעזרתו את כל הבעיות.
למעשה, כל מאורעות החיים, בלי יוצא דופן, משמשים כבסיס לתפילה. בקטעים שבהם הדרך סלולה וחלקה, ה` מנסה אותנו אם נכיר כי הדבר אינו מובן מאליו, ואנו נתונים לחלוטין בידי ה` יתברך. בזמנים שבהם הדרך רצופה טרשים וסלעים – עומדת בפנינו הזדמנות להתחזק בתפילה ולהשיג דרגה גבוהה יותר של קרבת אלוקים.
