זה עתה יצא נח מהתיבה אל העולם החדש. פליט השואה הגדולה. שריד בודד מאסון שמחק אנושות שלמה. ניצול שידע שלא בחינם הצילו האלוקים. הוא הכיר בכך שהאלוקים, אשר הכריז עליו: "כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה" (בראשית ז`, א`), מצפה עתה ממנו שהוא יניח את הבסיס לאנושות חדשה, ערכית יותר, מוסרית יותר, אנושית יותר.
אך הוא נכשל כבר בפעולתו הראשונה.
וכך מספר לנו הכתוב: "ויחל נח איש האדמה, ויטע כרם" (בראשית ט`, כ`).
בקריאה ראשונה אנו מבחינים שאין הפסוק מדווח רק על נטיעת הכרם. הכתוב משמיע לנו, למעשה, שני נושאים בשש מילים אלו.
המדרש הבחין במשמעותו הנסתרת של הפסוק ומעיר: "עשה עצמו חולין, שהיה לו לעסוק תחילה בנטיעה אחרת" (רש"י ע"פ המדרש).
וכך אמר לו הקב"ה: "מה לך אצל מטע כרמים? והרי על ידי היין נקנסה מיתה על האדם הראשון? (בהתאם לדברי המדרש: `אותו אילן, שאכל ממנו אדם הראשון – גפן היה`). היה לך ליטע תחילה יחור של זית, גרופית של תאנה".
אין כל רע, חלילה, בנטיעת כרם. אולם התמקדותו של נח בתחילת פעולתו המחודשת בעולם דווקא בנטיעה זו והעדפתה על פני האחרות, הצביעה על נטיות נסתרות בנפשו. נטיות שיתכן שהוא עצמו לא היה מודע להן.
נקודת החולין שבליבו, היא זו שדחפה אותו אל היין. היין קורא את האדם אל ההתפרקות, אל השכחה העצמית ואל ההתחמקות מן האחריות המוסרית למעשיו.
כלום זו חייבת להיות הפעולה הראשונה בעולם החדש, החייב לקום על חורבות עולם הרשע ששקע בתהומות? כיצד פותח נח במהלך שיאפשר בעתיד התחמקות מעשיית טוב ובריחה מאחריות אישית וציבורית?
הכוסית הראשונה בהחלט טהורה ותמימה היא, אולם בכוחה לגרור כוסיות רבות בעקבותיה, עד שתשלוט הנטיה להפקרות ולהתפרקות, עד להשתקעות בהנאות הרגע. ובעיקר, עד להסרת האחריות מכל הנעשה.
מיד בצאתו מן התיבה נמשך נח אל הכרם ואל היין עד כי: "וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלה" (שם, כ"א).
היין העביר אותו על דעתו והוא התגלה בביזיון לעיני כל.
מעובד מהספר "פרשה ופישרה"
