לפני חטאו של אדם הראשון, היה שכלו בלתי מוגבל, ולא היתה בו כל נטיה לרע. האדם היה מבלה את שעותיו במחשבות נשגבות על גדלות הבורא. והוא וחוה אשתו השתדלו להתקרב אל האלוקים, ולהבין את חקר דעתו.
בהתבוננם בפירות גן עדן הם ראו מאחריהם את מתכנן התוכנית. ראו את יופי הפרי – על קליפתו, בשרו וגרעיניו. ראו את הפרי מחליף את צבעיו מירוק לצהוב ולארגמן. עקבו אחר הפירות מרגע חניטתם ועד להתרופפות חיבורם מן העץ ונשירתם. ראו בכך פלא גדול. כל עוד היה הפרי בוסר, חיבורו אל העץ היה איתן, שמא יפול ויאכל ממנו אדם ויורעל. אך מרגע הבשלתו, החל חיבורו להתרופף, עד שנפל כשהוא בשל לידי האדם, כדי שיאכלנו וישבע.
בהתבוננם בפירות גן עדן, ראו האדם ואשתו בכל עץ ופרי את מעשה ידיו של המתכנן הגדול. כיצד לכל פרי זרעיו שלו, ובכל זרע ישנה מולקולה, ובתוכה ד.נ.א. תוכנה המכילה את תמצית תכונותיו של הפרי. בזריעת הגרעין מניח הוא את היסוד לצמיחת עץ נוסף, אשר יגדל פרות זהים לאותו פרי. מטרת בריאת הפרי היא כדי שיזהה האדם בו את ברכת "בורא פרי העץ".
בטייל האדם עם אשתו בגן עדן, בינות לשדרות עמוסות עצי פרי נעימים לעין וטעימים לחיך, הגיעו להבנה מעמיקה ביותר בגדלות הבורא, עד שחטאו…
הנחש, אשר גילם בדמותו את היצר הרע, הצליח בעורמתו לשכנע את האדם ואשתו להיכנע לתאוותיהם, בתואנה שיהיו: "כאלוקים יודעי טוב ורע" (בראשית ג`, ה`). טעותם הגורלית היתה בחושבם ש"לא יקרה מאומה אם נכשל פעם אחת". אולם, אכילתם מעץ הדעת נחשבה להם לחטא, וגרמה להם שאיבדו את גדלותם הקודמת. אם עד עתה היו שכלם וכוחם בלתי מוגבלים מעתה הצטמצמה יכולתם.
אם עד עתה יכול היה האדם להעביר את שעותיו בטיול בין עצים עמוסי פירות, ובישיבה למרגלות מעיינות מפכים, כאשר תוך כדי טיול היה מהרהר בעוצם גדולת בוראו, בלא שיטרידו `מלך זקן וכסיל` בהבליו – עתה נוצרה מציאות חדשה.
קיומו של היצר הרע בתוככי האדם, חשפה את האדם לפיתויים, וישיבתו בטל בגן עדן היוותה סכנה לקיומו הרוחני. עשה עימו הקב"ה חסד וגזר עליו: "בזיעת אפיך תאכל לחם" (בראשית ג`, י"ט). רצה הקב"ה למנוע מהאדם את המאבקים החוזרים ונשנים עם היצר, ולכן, מוטב שיהיו הוא וכל בני האדם טרודים במחייתם, ואל ישעו לדברי הבל.
הקב"ה לא מנע לחלוטין את חסדו מעם בריותיו בעקבות החטא, אלא נטל את חסדו הבלתי מוגבל וצמצמו כדי שיוכל להשפיע מחסדו גם במצב החדש שנוצר באשמת האדם.
לאחר גירושם של האדם ואשתו מגן עדן, עדיין נותרה מידת הרחמים בלתי מוגבלת, אף אם נראית היא מוגבלת בגלל קוצר ראייתו של האדם.
בעונש שהשית הקב"ה על האדם, טמון חסד עצום. הבטלה במצב החדש גורמת לו שיהיה מדוכא וחסר חיוניות. העבודה, לעומת זאת, הופכת את האדם לעצמאי ולבלתי תלוי באחרים, שופע חיוניות ונהנה מיגיע כפיו.
הבורא נטע באדם נשמת חיים, שלא כמו בעלי החיים האחרים בהם נפח רוח חיים בלבד. נשמת האדם היא אלוקית ונצחית.
כשנפח הקב"ה באדם את נשמתו, החדיר בו גם חכמה אין קץ. חכמה זו קיימת בפוטנציאל אצל כל אדם, טמונה במעמקי נפשו, ועליו מוטלת החובה לדלותה ולהוציאה אל הפועל. חכמה זו כוללת היא את כל תכונות נפשו של האדם, את המידות והנטיות הטבעיות. חכמה אדירה זו, היא תכלית השלימות, והינה התגלמות השלימות האלוקית. כשנפח הקב"ה באדם חלק אלוק ממעל, הוא נטל מן השלימות האלוקית שבו ונתנה לאדם, יציר כפיו. שלימות זו מחכה לתמריץ המתאים כדי לצוף ולעלות על פני השטח.
זהו סוד הקיום האנושי. זו תכלית קיומו של האדם בעולמו, לגלות את המעלות החבויות בו, ולהגיע אל אותה שלימות פנימית.
