בתחילת דרכו הוצב מולו תמרור "עצור". הצו האלוקי השמיע באוזניו את המילה: אסור.
מסביב חי עולם שלם בשלווה וללא חשבון. רק עליו מוטל לחיות במתח. כל החיות נהנות מחיים מתירניים ופועלות בהתאם לאינסטינקטים שטבע בהן הבורא. רק לו אסור ליהנות. אמנם רק פירות עץ אחד אסורים באכילה, אולם ראו נא את חומרת האיסור – "ביום אכלך ממנו מות תמות" (שם ב`, י"ז).
מדוע? מדוע כה חמור האיסור?
למרות הפרדוקס, דווקא באיסור עצמו טמון סוד גן עדן. זוהי ההזדמנות הגדולה של האדם. באמצעותו יחוש במלוא העוצמה בייחודיותו בעולם. אישיותו תבוא לידי ביטוי מלא, והניצוץ האלוקי שבו יהפוך ללהבה.
האיסור יוצר סוג פעולה שיעשה אותה האדם מתוך הכרה, ולא מתוך אינסטינקט. מעשה הנובע מערכו המוסרי, ולא מהרצון הביולוגי המשותף לו ולבהמה. כל אימת שיעבור ליד העץ האסור, יחליט מחדש החלטה חופשית לא לטעום מהפרי, למרות רצונו. כך יטעם את טעם האיפוק המתגבר על הסקרנות ועל הדמיון המפתה. איפוק היוצר ממדים חדשים בנפשו.
אבל האדם אכל. נכנע לאינסטינקט וליצר. גן העדן התנפץ למרגלותיו. האכילה האסורה לא מילאה את הציפיות, לא העניקה לו את כל אשר העלה לפניו דמיונו. הוא חש מתוסכל, עצוב וחסר מנוחה, כפי שחש עד ימינו כל אחד מצאצאיו, הנכבש לתאווה, לתשוקה, לסטיה הלא מבוקרת ולחטא.
הנשמה זוכרת היטב עד היום את רגעי האושר הקצר, את ריח גן עדן האבוד! מכאן מקור הגעגועים אל היפה ואל הטהור שאנו חשים בתוך ליבנו. הלב האכול על ידי חיי הגוף, על ידי הרדיפה אחר הממון וההנאה שלעולם אינה באה על סיפוקה, חש בנשגב ובנעלה.
כי אנו – כולנו ביחד וכל אחד לחוד – האדם הראשון.
מעובד מהספר "פרשה ופישרה"
