הנכס היקר ביותר שמקבל האדם מידי בוראו הוא הזמן. זוהי מתנה אישית, בלתי ניתנת להעברה. לא ניתן לרכוש מוצר זה בעד כל הון שבעולם, ואילו אנו מקבלים אותו חינם אין כסף. אולם יחד עם זאת, עלינו להיות מודעים לכך כי אין דבר בעולם החולף כה בקלות וניתן לאבדו ללא כל מאמץ, כזמן. הוא זורם לעברנו ללא הרף, ומיד הוא בורח מאיתנו לבלי שוב.
לא הכל נהנים מן הזמן במידה שווה. מי שיודע לנצל אותו היטב ולאגור בו מצוות ומעשים טובים, נהנה כאשר הוא מביט לאחור, וסופר את הרגעים שהצליח בעמל וביזע להפכם לנכס נצחי, רוחני. לעומתו, המבלה את ימיו בעיסוקים חסרי תוכן, אינו מוצא ענין להזכר בעבר, שהרי בזבז אותו לריק. משום כך משתדל לחשוב על העתיד ועל ההנאות שיוכל להפיק.
זוהי גם הסיבה לכך שהעולם החומרני מעריץ את הגיל הצעיר. לזקנים אין תכלית גשמית בחיים, הם חשים כאילו הם "גמורים". הצעירים מהווים את התקווה משום שהעתיד ניצב לפניהם. לעומת זאת, העולם הרוחני מביט בזקנים בהערצה, משום שהוא מעריך את ההישגים שאנשים אלו צברו לאורך ימי חייהם.
כאשר מגיע זמנו של אדם לעזוב את העולם הזה ולהכנס לעולם הבא, הוא לוקח עמו את הזמן שניצל לתורה ולמעשים טובים. הזמן שבוזבז על בילויים ועל דברי סרק נחשב כהשקעה שירדה לטמיון. באותו רגע מתחרט האדם על הטעות הגורלית שעשה, אך אין בידו להשיב את האבידה.
בתורה קיימת מצוה הבאה ללמד אותנו ולהנחיל לנו את ערך הזמן, מצות ספירת העומר.
בין פסח לשבועות ישנם ארבעים ותשעה ימים. מדי יום ביומו אנו סופרים את הימים שעברו, לקראת חג השבועות שהוא יום קבלת התורה. עם ישראל מקבל מדי שנה ביום זה את התורה מחדש. הימים הקודמים לחג השבועות הם זמן מיוחד, ימי הכנה לקבלת התורה. כיוון שזמן זה הוא יקר ביותר, ובימים אלו ניתן להשיג אוצרות רוחניים, ייחדה התורה ימים אלו וציותה לספור אותם, כדי שנלמד להעריך ולנצל במשך השנה כולה את המתנה הנפלאה, את הזמן, ולהשקיע בו השקעות שתישמרנה לנצח.
